כשסיפרתי לעורכת של ערוץ הטיולים שאני נוסע להודו, היא שאלה אם אני יוצא למסע רוחני. לא הבנתי למה היא התכוונה. אני מכיר חברים שנסעו להודו ועשו שם בפעם הראשונה מדיטציה מאיזושהי סוג, או יוגה, גרו באשראם, קראו את "ספר החיים והמתים הטיבטי" או סתם ראו את עצמם באור שונה. יש כאלה שעישנו מריחואנה, אכלו פטריות הזיה או כדורים (אותם אני לא מכיר, כמובן), יש כאלה שפגשו בפעם הראשונה את המיניות שלהם, ואחרים העדיפו להישאר במקום אחד במשך חודשים, לבד. שומעים כל מיני סיפורים מהודו. זה "מסע רוחני"? לא יודע.

אולי בשבילי זה אחרת. ההורים שלי עשו מדיטציה הרבה לפני שנולדתי, ובבקרים כשהייתי קם מוקדם מספיק הייתי רואה את אבא שלי יושב בחצי לוטוס בסלון. עוד לפני שידעתי לקרוא, נתנו לי ספר של יוגה לילדים בתמונות (לא שזה עזר במשהו, כי אחרי שנעמדתי על המיטה ב"תנוחת הקורמורן” ולא קרה שום דבר, חזרתי לבנות בלגו). הספרייה בסלון תמיד היתה גדושה בספרים על בודהיזם, זן, טאו, סופיזם ועוד ועוד. אפשר להגיד שלעומת רוב אנשי הניו אייג’, שמרדו במה שלימדו אותם בבית, אני די שמרן. ברגע שעמדתי על דעתי התחלתי לעשות מדיטציה בודהיסטית, ולשמחתי הרבה היה מי שתמך בי, ליווה אותי והזהיר כשצריך.

פעם אחת, אחרי בערך שנתיים שעשיתי מדיטציה בעצמי ועם קבוצה, הלכתי לשלושה ימים של מדיטציה בשתיקה, מה שקוראים "ויפאסנה”. זה היה בתקופה לא פשוטה בשבילי. כמו שקורה לפעמים, משהו גדול העיק עלי ואני הדחקתי אותו. מין תודעה מעורפלת כזו, עכורה. חוסר שקט מלא במחשבות טורדניות-סתמיות שחוזרות על עצמן, כמו לתת פול גז בניוטרל. והנה הגיעה ההזדמנות לעבוד על זה בסדנה, לפתור את זה סוף סוף, להיפטר מזה. מורה אחד אמר שמי שאף פעם לא בכה במדיטציה, אף פעם לא עשה מדיטציה. התרגשתי מהמחשבה שהפעם זה סוף סוף יקרה. גם אני אבכה במדיטציה ואוכל להגיד את המשפט הזה! ראיתי בדמיוני איך מתנפץ קיר הדחקה ומתחתיו מתגלה מהות רכה ועדינה, והנה אני גדוש בחמלה, השופעת ממני על כל הסביבה ועל פניי חיוך מתאים.

הגעתי לשם, היה מישהו שהכרתי. כמקובל, כולם היו מאוד אדיבים. שתיקה, מדיטציה בישיבה, מדיטציה בהליכה, הרצאה, ושוב. היה לי קשה. מהר מאוד שנאתי את המורים על מה שהם, את המשתתפים על מה שחשבתי שהם, והכי מהכל, כמובן, את עצמי, על מה שלא הייתי. במשך שלושה ימים ישבתי שם עם תודעה עכורה, ובין מחשבת שטנה אחת לאחרת חשבתי – למה אני לא מצליח. נו. למה אני לא מצליח. נו! רציתי לפחות לבכות קצת, אבל לא היה שם כלום. קצת כאב גב, זה הכל.

הסדנה נכשלה? אני נכשלתי? אין טעם לחשוב במושגים כאלה. הסדנה היתה, וזהו. הקשר בין כמות התרגול לתוצאות שלו הוא עקיף. אחד הפרדוקסים בחיים, כפי שמלמדים הבודהיסטים, הוא שצריך להרפות על מנת להשיג. לא שאני לגמרי מבין מה זה אומר, אבל נראה לי שהכוונה היא שאני לא צריך לצאת ל"מסע רוחני". יכול להיות שאלך לשעורי מדיטציה ויוגה, כמו בארץ. בטח שם זה יהיה אחרת. אולי אעשה ואלמד דברים שאני לא עושה בארץ, ואני עדיין לא יודע מה הם. אולי זה יהיה מועיל, ואולי לא. הלוואי שאוכל לפקוח את העיניים ולראות את מה שעד כה סירבתי לראות. הלוואי שאוכל לוותר על הרצון שדברים יקרו איך שאני רוצה. הלוואי על כולנו.