אל תגידו לי שאתם לא מכירים את הסיטואציה הזו: זוהי שעת אחרי צהריים (או ערב. או לילה. או ממש לילה) ואתם קצת משועממים, אז אתם מחליטים לבדוק מה קורה בטינדר או בחשבון שפתחתם באחד מאתרי ההיכרויות. אתם כבר יודעים שאתם בשלים לקבל את התענוגות שמציעה הזוגיות ולעשות את ההקרבות הנכונות בשבילה והנה, החלטתם להכיר אנשים, אבל גם את הערב הזה כנראה תסיימו לבד.

זוכרים? גם הם התחילו ככה. יו גרנט וג'וליה רוברטס בנוטינג היל

למה? אני יודע שזה נשמע מהפכני, אבל תנו לי פשוט להאיר את עיניכם: כי רוב הסיכויים שבן הזוג שלכם לא נמצא בטינדר, אלא דווקא מתחת למרפסת שלכם או בבאר השכונתי.

כן, אני יודעת, זה נשמע מטורף. כולם היום באינטרנט, אתם בטח מגחכים. רק ההורים שלנו הכירו ככה, אתם בוודאי אומרים לעצמכם. אבל דווקא בגלל שכולם היום מנסים להכיר ברשת (זוכרים שלפני עשור זה היה מותר רק לחנונים?), לא תאמינו מה תמצאו בטיול קצר על המדרכה.

הבדל של עולם ומלואו

הטכנולוגיה הפכה את חיינו לקלים יותר בהרבה מאוד מובנים. יותר קל לנו למצוא בן זוג, לביישנים שבינינו יותר קל להתחיל עם בני המין השני (או בני אותו מין, אני לא פוסלת) וגם, בואו נודה בזה, עזרה מאוד לכולנו להיפרד מאנשים שאין לנו עניין לראות יותר. הרי אם פעם, עד ממש לא מזמן, היינו צריכים לעשות שיחת פרידה פנים אל פנים או לפחות, רחמנא ליצלן, להיפרד בטלפון, היום קל לעשות את זה בסמס או וואטסאפ מהיר.

והניתוק הרגשי הזה, שעושה שמות בכולנו ומשפיע על כל אחד מאיתנו (כמה פעמים העדפתם להעביר ריבים עם חברים או משפחה לסמסים?), גורם לרעיון של להכיר מישהו באופן בלתי אמצעי – פגישה מקרית ברחוב, נניח – להישמע כמו משהו שדורש יותר מאמץ גדול מדי. או מאמץ בכלל.

ואם יש משהו שהטכנולוגיה שיבשה אצל כולנו, זה הרצון להתאמץ.

חצי דייט כבר יהיה מאחוריכם בסוף השיחה הזו (צילום: gettyimages)
חצי דייט כבר יהיה מאחוריכם בסוף השיחה הזו (צילום: gettyimages)

תנו לי להגיד את זה בצורה הכי ברורה בעולם: אין על היכרויות ברחוב. וכשאני אומרת רחוב, אני מתכוונת גם לחנות הלחם, הדואר, הקפה שנכנסתם אליו בשביל לקחת הפוך או בשביל להמשיך לעבוד על הרומן הגדול שלכם.

אבל מה היתרון הגדול, בוודאי תשאלו אותי. מה ההבדל בין להכיר מישהו בקפה למטה לבין להכיר מישהו בטינדר. ועל זה אני יכולה לענות בארבע מילים בלבד: הבדל של עולם ומלואו.

אם עשיתם הכל נכון ופלירטטתם כמו שצריך, סימן שפטפטתם קצת, התקרבתם מעט, החלפתם טלפונים ואולי אפילו קבעתם. מה שאומר, הלכה למעשה, שחצי דייט מאחוריכם. אם הוחלפו טלפונים כנראה שאהבתם את איך שהשני נראה, מה שמיד יעיף דרך החלון את כל תחושת חוסר הוודאות האיומה שאופפת כל דייט שמגיע מהרשת, כי כמה כבר אפשר לנחש דרך תמונת פרופיל מטושטשת.

בנוסף, בואו נודה בזה, האינטרנט כבר מזמן לא מה שהיה פעם. רק עכשיו נחרדו מנויי אתר היכרויות ענק בארצות הברית שנפרץ לגלות שהיו שם המון פרופילים מזוייפים, וזה כמובן לא שונה באף אתר גדול אחר. חוץ מזה, כמות הנשואים ונשואות (אוקיי, נשואים ונשואים) שנרשמים בתור רווקים הפכו את כל העסק לקצת דוחה, ולא פעם מגיעות אלי בנות שחשבו שמצאו את אהבת חייהן באינטרנט וגילו שאהבת חייהן נשוי עם שני ילדים.

לא כל מי שבאינטרנט פנוי. זה נכון כמובן גם לבית הקפה, אבל שם לפחות ישנה האופציה שאם הבחור נראה צעיר למדי ובלי טבעת – הוא כנראה פנוי כפי שהוא טוען שהוא.

זאת ועוד, הרבה מהלקוחות שלי מעדיפים שלא להקשיב לי (בהתחלה, רק בהתחלה) ולהישאר באינטרנט כי הקלישאה גורסת שבאינטרנט זה "לא כואב". כלומר, גם אם לא קיבלת תגובה לפנייתך, וגם אם קיבלת תגובה ממש שלילית, ישנו קונספט לפיו זה "פחות כואב". האמנם?

ובכן, ממה שאני רואה, לא ממש. בדיוק כמו שדחייה אחת היא ממש לא נוראית, אבל כמה דחיות כן, ובדיוק כמו שדחייה ממישהו שלא ממש רצית – גם כואבת אבל אולי פחות, ככה הכמות והעוצמה חשובים גם באינטרנט.

בסוף אנחנו אנשים, ולכולנו יש רגשות. חלקנו לובשים אותם על השרוול שלנו, וחלקנו מטמיעים אותם עמוק פנימה, אבל ההשפעות של כל הפגיעות הללו, וכל ה"איטומים" הללו מפגיעות, ניכרים יפה במצב הרגשי שלכם. ומצב רגשי, כמו שכבר אמרתי לכם מזמן, מריחים למרחוק.

ותרו על המכנסיים הקרועים והישירו מבט

אוקיי, השתכנעתם, וירדתם לרחוב. מה עכשיו?

דבר ראשון, צדקו האמהות שלכם כשביקשו מכם לשים על עצמכם משהו קצת יותר מכובד כשאתם יורדים למטה. פעם, כשלא היה אינטרנט, הירידה לרחוב, מכל סיבה שהיא, היתה הדרך לגרום לדברים לקרות לך. לא ידעת את מי אפשר לפגוש, את מי הם מכירים, ואת מי הם יכולים להכיר לך כתוצאה מהמפגש הזה.

מי מאיתנו לא ראה את אבא שלו מתלבש בבגדי חג כשהוא יורד לזרוק את הפח, ועכשיו אתם גם יודעים למה. אני לא אומרת שצריך פפיון, אבל לא יזיק לך להחליף את השורטס הקרועים וחולצת המסלול מ-2005.

בנוסף, חשוב מאוד להישיר מבט. הסתכלו בפניהם של ההולכים והשבים, ואל תתקעו עמוק בתוך הטלפון שלכם. היראו נינוחים ורגועים. הבעה עסקית וממהרת רלוונטית אולי לקירות בית המשפט, אבל לא כשאת חוזרת הביתה מהעבודה. ללכת מהר תוך אחיזה חזקה של התיק ומבט לעבר האופק אולי משדר שיש לך דברים ממש חשובים לעשות, אבל מבהיר שאת עסוקה וממש אין מצב שאיזה בן תמותה יצליח לעצור אותך, לדבר איתך ולהפריע להליכה המהירה שלך.

גם לא עבור בן התמותה החתיך שבדיוק יצא מהרכב הכסוף מולך.

ריכוך תווי ההבעה שלנו (מי אמר חיוך?), ומבט שמפסיק להיות מופנה לאופק וחוזר להיות מופנה לאנשים ולעיניים שלהם, יכול להניב אינטראקציות הרבה יותר מעניינות.

והטעות הכי קלאסית, אגב, היא לגשת לבחור או בחורה ולבקש את מספר הטלפון שלו או שלה. לא עושים את זה. אני יודעת, גם ככה זה מביך ואתם רק רוצים לגמור עם זה, אבל המטרה היא לפתח שיחה, ולא להשיג מספר טלפון.

אל תשכחו: אנחנו בישראל, ואנשים אוהבים – וחשוב יותר מזה, רגילים – לעזור ולהתעניין. לכן כל שאלה שלכם, כל עוד היא מנוסחת נעים, יכולה לקבל תשובות מפורטות והתחלה של פטפוט נעים שסופו קשה. המשפט "סליחה, אתה יכולה להעביר לי בבקשה את לחמניות הכוסמין" כנראה יניבו תוצאות הרבה יותר טוב מאשר "סליחה, מה הטלפון שלך".

בינינו? מה יש לכם להפסיד. ערב אחד, במקום לדפדף אנשים ימינה ושמאלה, צאו לקפה ושבו ליד מישהו שנראה לכם חמוד. אני מחכה למכתבי התודה שלכם בשבוע הבא.