כנראה שאני קצת מפחדת לכתוב עליו, יתכן ואני נמנעת.

מנסה לדחות את הרגע עד כמה שניתן. כי אם אכתוב, אז סימן שזה באמת נגמר.

ולא רציתי שזה יגמר.

הבנות הוציאו אותי מהבית. יומולדת של ידיד זה תמיד תרוץ הולם. והנה אני, באמצע בר הומה, לבושה בשמלה הדוקה, חמושה בעקבים. ולא נוח לי. אלוהים, כמה שלא נוח לי.

ריחפתי רגע בחדר, בוהה בסיטואציה. שבע שנים קודם לכן עוד הייתי נהנת מתשומת הלב. שניים ניסו את מזלם, בטיימינג אחר הייתי נותנת להם צ׳אנס, אבל באותו הרגע בעיקר רציתי להרים אליו טלפון, לספר לו שהם לא מעניינים אותי, שהוא היחיד שמעניין אותי. באותו הרגע בעיקר רציתי הביתה, אליו.

לא ממורמרת, רק עייפה

הוא חסר לי, והוא יודע שהוא חסר. אני מניחה שעכשיו זה השלב הזה שצריך לשבת ולהמתין עד שהחוסר והגעגוע יקהו, הרצון ידעך ואפשר יהיה להמשיך הלאה.

וזה כל כך מבאס להמשיך הלאה לבד כשכבר חשבת שסוף סוף מצאת מישהו להמשיך אתו הלאה בזוג.

אני יודעת שבסוף הדרך יהיה טוב, פשוט רציתי שיהיה טוב איתו (צילום: shutterstock)
אני יודעת שבסוף הדרך יהיה טוב, פשוט רציתי שיהיה טוב איתו (צילום: shutterstock)

יצאנו מהפאב ואחת החברות הסיעה אותי הביתה. השעה כבר מאוחרת והיום הזה היה ארוך מדי. ״את יכולה לנמנם״, היא אמרה. הכבישים פתוחים וברקע שיר עצוב מלנכולי לא מוכר, מהסוג שישתמשו בו באיזו סצנה דרמטית מדי בסדרה מצליחה. מתאים לאוירה. הראש הטלטל לו מצד לצד בקלילות, כאילו לא שקל חמישה קילו. פעם קראתי פעם שזה משקל ראש ממוצע. אבך בשבוע האחרון מרגיש לי כאילו שלי שוקל לפחות עשרים. חמישה קילו משקל ממוצע ועוד 15 קילו משקל מחשבות.

היא נוסעת כמו חמורה, אז עפתי קצת קדימה כשלחצה בפתאומיות על הברקס.

הצצתי מהחלון, מימיני, באמצע הרחוב יושבת בחורה על עיגול בטון, עייפה אולי יותר ממני. עושה רושם שהיא ממתינה למישהו. כנראה שבסוף יום כולנו ממתינות למישהו.

״ממורמרת יותר ממך״ היא צחקה.

״אני לא ממורמרת״ עניתי. "רק עייפה".

היא התרכזה בנסיעה אז ודאי לא שמה לב כשניגבתי באלגנטיות חצי דמעה מהעין. ככה זה עם דמעות, הן לא שואלות אותך מתי לצאת. אמצע הלילה, יצאת כדי להתאוורר, כדי שיהיה לך קצת טוב, ועכשיו מחנק בגרון, בולעת דמעות כי קצת רע.

עשיתי לו מקום בעולם שלי, רציתי שיעשה לי מקום בשלו

ואלו לא דמעות על לב שבור, רק על הנסיבות, על אכזבה, כי לפעמים אפילו יותר קשה לסיים קשר כששני אנשים רוצים. ואם שני הצדדים רוצים, אז למה בכלל לסיים אותו? כי בעולם האמיתי, כנראה, לא כל מה שאנחנו רוצים תמיד עובד.

לא כל מה שאנחנו רוצים תמיד עובד כמו שהיינו רוצים שיעבוד (צילום: shutterstock)
לא כל מה שאנחנו רוצים תמיד עובד כמו שהיינו רוצים שיעבוד (צילום: shutterstock)

אנחנו באים מעולמות שונים, ידענו את זה מההתחלה. אבל עשיתי לו מקום בשלי, רציתי שיתן לי מקום בשלו. רציתי שיקח אותי לאן שילך. זה רחוק, אני יודעת, אבל הייתי מוכנה לבוא.

ניסינו, באמת שניסינו, עד שלא נותרה ברירה והחלטנו להניח את הרצון בצד ולתת לראש לסיים את הסיפור. וכמה חבל, כי יכולנו להיות אחלה סיפור. אבל קלישאות נכתבו בדם וכנראה שעלינו המציאו את ״בזמן אחר ובמקום אחר״.

״אני שמחה שלקחתי את הסיכון הזה אתך״ כתבתי לו באותו הערב.

שנה שלמה שהתהלכתי באדישות, מסרבת לכל בחור, נתלית בתירוצים, בעיקר בורחת. ואז הוא הגיע. הציפיות ממנו היו מאד נמוכות, לא בגלל שזה היה הוא, אלא רק כי ידעתי שלא תעבור דקה עד שאפסול אותו ואחזור למקלט הבטוח והמתוסבך שלי. אבל הוא הצליח, הצליח איפה שהרבה לפניו כשלו. כל כך אופייני לו: אופי של ספורטאי תחרותי עקשן, שלא יודע להפסיד.

וזה מצחיק, כי בסוף הפסדנו אחד את השניה.

הלוואי ויכולתי לכעוס עליו, הרבה יותר קל כשיש סיבות לכעוס. אבל הוא הבטיח לי שהוא הילד הכי טוב במזרח התיכון כשרק התחלנו לצאת, והוא צדק. ועל הילד הכי טוב בלתי אפשרי לכעוס, גם אם ממש רוצים.

זה יעבור בסוף, אני יודעת. הכל עובר בסוף. אני לא צריכה את כולם שיגידו לי שיגיע מישהו חדש ושיהיה טוב. ברור שיהיה טוב, פשוט שרציתי שיהיה טוב איתו.