אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק, אפילו מגוחך.
שאני אכתוב לך? אכתוב עליך?
גם בעוד מיליון שנים לא חשבתי שזה יקרה.
ומי בכלל חשב.
היינו צעירים ממש, עשר שנים אחורה. מי זוכר מה היה, מי רוצה לזכור? בימים האלו כשעוד סיפקתי הסברים ותירוצים להורים, כשביקשתי רשות לקחת את האוטו. כשעוד היו פה פרדסים מסביב ופינות קטנות בהן יכולנו להתחבא בלילה.
לימדת אותי לשתות בירה, או לפחות ניסית. הייתי שותה אותה בשלוקים איטיים מהולים בסבל רב. מתפללת שמפלס הבקבוק ירד, אבל הוא כאילו עשה לי דווקא, התעקש להישאר מלא. עמוק בפנים ייחלתי למיץ ענבים. זה הצחיק אותך.
ידעת כמה אני סובלת. ידעת כמה אני מתאמצת לא לאכזב. כל כך התלהבת מהבירה שבחרת עבורי שלא היה לי אומץ לספר לך כמה היא נוראית ומרה. הדבר האחרון שרציתי היה להיתפס כלא מגניבה בעיניך.
היית גדול ממני בשלוש שנים, קצין בצבא, גבר גבר כזה. גבר גבר וילד תחמן בנשמה.
מוזר לכתוב עליך בזמן עבר, מוזר להתאבל עליך
זוכר את הפעם ההיא שהשענת אותי על מכסה המנוע, הסתכלת לי בעיניים וסיפרת לי איך אני הדבר הכי יפה שראית? התגלגלנו מצחוק, כזה ששמעו למרחקים. חצי שיכורים חצי יודעים שזה השקר הכי גדול שסיפרת כל הערב.
ידעת תמיד מה להגיד ברגע הנכון ובזמן הנכון. ידעת מה ללחוש כדי להשיג את שלך.
אני כבר לא כל כך זוכרת איך הקשר הזה התחיל. אני רק זוכרת שבסוף הנחתי לך ללכת. פרד כמוך לא היה ניתן לרסן, לא אז בכל אופן, בטח שלא אני.
אז ויתרתי.
יתכן וכעסתי בזמנו, כמו כל נערה פגועה ומלאת ציפיות. היום אני קצת מתנחמת בעובדה שהייתי חלק מהילדות הזאת שלך, שנהנית מתקופת הוללות. שהספקת.
מוזר לכתוב עליך, מוזר לכתוב עליך בזמן עבר. וזה עוד יותר מוזר להתאבל עליך. קצת מרגיש כאילו אין לי את הזכות בכלל. מי היית עבורי? דמות חולפת בחיים? זה לא שהשפעת, זה לא ששינית, זה לא שהשארת חותם מלבד חיוך ממזרי ועיניים תחמניות.
ובכל זאת, היית, גם אם למעט, גם אם כמעט - היית.
ועל המעט הזה כואב לי. ממש.
הנה הפרצוף שלך על הטנק
במשך שבוע אולי יותר, סחבתי איתי את ההלם. לא ממש מדברת, שלא יחשבו שאני עושה דרמות, מחפשת תשומת לב. אבל התדהמה, היא סירבה להרפות. איך ברגע אחד בן אדם, וברגע שני כבר לא.
המלחמה הזו בקיץ האחרון תפסה אותי לא מוכנה. ככה זה עם מלחמות, מתי אתה כן מוכן אליהן?
הסתובבתי חסרת מנוחה ברחובות כאחרונת המפלצות הציניות. מסרבת לקום מהמיטה כשיש אזעקה, מספרת בדיחות שחורות בכל הזדמנות שרק ניתנה לי. כי זו אני, וככה אני מתמודדת.
בשקט בשקט בסוף כל יום מול הטלוויזיה ושמות הנופלים, הייתי בוכה את הבכי שלי.
זה מצחיק, דווקא אותך לא בכיתי בכלל.
נסעתי לבקר את ההורים בצהריים. הרדיו פטפט כששמעתי את שמך בחצי הקשבה. לשבריר שניה תהיתי, אבל כמו שזה הגיע כך גם נעלם כי מה הסיכוי? זה גם שם נפוץ, אז המשכתי בשלי, להתעסק בשטויות.
התמונה שלך תפסה אותי מאוחר יותר באותו יום. הייתי בדרך הביתה, סוף לילה, בילוי מאוחר. והנה הפרצוף הזה שלך על הטנק עם הכיווצים בצד העיניים.
השעה 01:00 בלילה ואני עומדת באמצע הרחוב ובוהה. בהתחלה בתמונה, אחר כך סתם באיזושהי נקודה.
נכנסתי לכמה אתרים, לוודא שזה באמת אתה, אבל כולם סיפרו את אותו הדבר, אף אחד לא שיקר. ניסיון נואש אחרון למצוא אותך בפייסבוק ולגלות שאתה בכלל גר באוסטרליה הרחוקה. גם זה לא קרה.
אני לא יודעת למה אני כותבת, אתה מאמין לי? באמת שאני לא יודעת.
יתכן ובין אלפי האנשים שבוכים ומתאבלים עליך, קשה לי להתעלם מהחלק שלי. יתכן ונמאס לי להקטין אותו- נמאס לי להתנצל. וכנראה שזו הדרך שלי לספר את הסיפור, להחיות אותך קצת, להיזכר שהיית, גם אם למעט. כנראה שזו הדרך שלי לומר תודה. תודה, ושלום.
