עזבתי את תל אביב.
וכן, תסגרו את הפיות הפעורים שלכם, זה לא מה שאתם חושבים. כאילו, זה בדיוק מה שאתם חושבים, אבל הייתי צריכה קצת ספייס. בכל אופן זו הגרסה שאני מספרת לכולם. בפועל, האמת היא שפשוט נגמר הכסף.
במחשבה שנייה, אני בכל זאת אלך על עניין הספייס. הגרסה השנייה הרבה פחות סקסית כשאת בת 29 ונאלצת לחזור להורים.
הוא רץ, אני אוכלת מקדונלדס
אז ארזתי את כל רכושי, שמסתבר שהיה רב ממה שציפיתי. מי היה מאמין כמה רכוש אפשר לצבור בארבע שנים, וכשאני אומרת רכוש אני כמובן מתכוונת לבגדים, נעליים ותיקים. קצת מתחיל להסביר איפה הכסף.
נפרדתי לשלום מהשדרה, מבתי הקפה, מהגברים התל אביביים ומהחברים. נסעתי עם הבטחה שעוד אשוב. מה שלא היה רחוק מהמציאות כי כבר באותו ערב התיישבתי עם חברה בבית קפה הקבוע לסלט הקבוע.
למרבה הפלא, עם המעבר הזה, רק דברים טובים קרו. עזבו את הירוק, השקט הנפשי, הערסל, והשועלים שרצים לי בין הגלגלים בלילות כשאני חוזרת הביתה.עוד לא סיימתי לפרוק את הארגז האחרון בבית והוא הופיע לי בחיים. כאילו רק חיכה שאעוף מהביצה התל אביבית הזו שהוא כה שונא.
״זה לא יעבוד בינינו״, זה היה הדבר הראשון שאמרתי לו שניה אחרי שהציג את עצמו. הוא טען שאני שלילית ואני טענתי שהוא עושה טריאתלונים ואני אוכלת מקדונלדס ולא צריך להיות גאון בשביל להבין שאני צודקת. הוא התעקש, כי הוא כזה, ועכשיו לכו תתווכחו עם אופי של אדם שרוצה להתחרות באיש הברזל.
עבר המון המון זמן - יותר מדי זמן - מאז הפעם האחרונה שבחור רצה, שאני רציתי, שרצינו שנינו יחד. אני כבר לא זוכרת איך זה כששניים רוצים. אני כבר כמעט רגילה שזו תמיד משוואה עם נעלם אחד. כמעט תמיד היה מישהו שלא רצה.
ולמרות שאני יודעת שזה מוזר, אני כל הזמן מחכה לרגע שיגיד לי שהוא לא רוצה.
מה עושים עם בחור טוב?
זה קשה. זה קשה כשאת יודעת שיש לך סוף סוף משהו טוב, ובכל שניה את עלולה לחרבן ולהרוס אותו רק כי פעם, עד ממש לא מזמן, עמדו אצלך בתור כמה חולירעות שברגע של היסח דעת וערפול כל אינסטינקט הישרדותי שהוא הגשת להם את הלב בשתי ידיים אבל הם החליטו לרקוד עליו סמבה במקום.
בחורים רעים אני כבר מכירה. אני יודעת לזהות אותם מקילומטרים. אני כל כך מצולקת ומוסרטת ומכופכפת עד שתנו לי לשבת עם בחור דקה וחצי ואני אגיד לכם בדיוק איך ומתי הוא הולך לפגוע בי. אבל מה קורה כשהבחור שיושס מולך הוא פשוט שום דבר ממה שהיית רגילה אליו עד היום?
אני כל הזמן מחכה שהוא יאכזב אותי. אני מחכה להודעות, לשקרים, לסיפורים מונפצים, ל״זו לא את זה אני״ (כן, גם אני הייתי בהלם שאנשים עדיין עושים את זה).
וזה פשוט לא מגיע.
ואני לא רגילה שזה לא מגיע.
הרסתי הכל, ואז הגיע סמס
שכבנו בדייט ראשון. מה אני אגיד לכם, אני חיה על הקצה. אוהבת להרוס הכל בפעם הראשונה. כשדנה שאלה אותי למחרת על הבוקר איך היה, אמרתי לה שזה לא משנה כי גם ככה הרסתי הכל. עוד לא סיימתי את המשפט והוא שלח בוקר טוב מחוייך.
התבלבלתי. מי עושה דברים כאלו בימינו?!
החלק העצוב הוא שלא האמנתי לו. החלק המשמח הוא שהוא כל הזמן מתעקש להוכיח לי כמה אני טעיתי והוא צדק כל פעם מחדש.
אנחנו כל כך שונים. הוא מים ואני שמן. הוא רץ ארבעים קילומטרים ואני אוכלת צ׳יטוס. הוא קם בחמש וחצי בבוקר ואם לי הייתה הבחירה, אני לא הייתי קמה מהמיטה לעולם.ימים יגידו אם נשרוד או לא את השוני הזה. אני לא יודעת לאן הקשר הזה ילך ואני מנסה להרפות ולזרום אתו עד כמה שניתן. כי לא ארצה להסתכל יום אחד אחורה ולדעת שאני במו חרדותיי וידיי הרסתי אותו.
זה קשה, זה הרבה סבלנות, זה נשימות קצובות, וזה ללמוד לתת לו את הקרדיט, כי הוא הרוויח אותו.
כי הוא שונה מכל מה שהכרתי.
וכי נכון לעכשיו, הוא כנראה באמת הילד הכי טוב במזרח התיכון.
