עיריית מוסקווה מספקת שירות חדש וחינמי לרווקות העיר: בעל להשכרה. זה אומר שכל אישה שצריכה תליית מדף או ניקוז כיור יכולה לעשות טלפון ולבקש שגבר יגיע לעשות בשבילה את זה.

מעניין שהם קוראים לזה בעל, ולא סתם "גבר". מכאן אפשר להסיק שגבר זה בשביל הכיף ובעל נועד כדי לסנג'ר עד מוות.

ובעוד הבעלים שותקים לנוכח העלבון, הנשים כמובן זועמות כי נשים היום עושות הכל לבד ושוויון ואפליה וחרטא. בהחלט אפשר תמיד לבדוק ביוטיוב ולעשות לבד כל דבר, וזה באמת מה שקורה אצלי, אבל בינינו, אם היה מישהו שמיומן יותר ממני וגם יש לו תיבת כלים בבית, הייתי כנראה מוותרת על התענוג ומבקשת עזרה.

נכון, רווקות היא לא מחלה, והשניים לא בהכרח טובים מן האחת, אבל אם היו מציעים עוזרת בית לנשים קרייריסטיות, לא נראה לי שהן היו מרימות קול זעקה על הצבעת אי האמון. לפעמים רגישות היתר של המין הנשי היא רק רגישות יתר, וזה דווקא שירות נחמד בעיני.

אי אפשר לעמוד בפני גברים שמבשלים ארוחת ערב. אפילו אם הם מושכרים (צילום: shutterstock)
אי אפשר לעמוד בפני גברים שמבשלים ארוחת ערב. אפילו אם הם מושכרים (צילום: shutterstock)

למעשה, חבל שהעירייה שלנו לא מרימה את הכפפה, כי אין לי ספק שהוא היה שימושי להרבה נשים. כשחשבתי על הנושא, ותהיתי בשביל איזה דברים עדיף להיות במערכת יחסים (רמז: לא הסקס המגוון) הסתבר לי שיש כמה דברים שאני מעדיפה שמישהו אחר יעשה.

למעשה, יש לי כמה אקסים שגרמו לי להתמכר לביצועים מסוימים, והלוואי שהיה שירות שמספק אותם מבלי שנצטרך לדבר למחרת בבוקר. וגם, סופסוף היתה יכולה להיות הצדקה לכרטיס התושב שעשיתי לפני מאה שנה ומאז ועד היום כל שימושיו מתמצים בזה שמדי פעם אני מנסה לשלם איתו בטעות במסעדה. אז עיריית תל אביב היקרה, בתור רווקה, אלה הם הדברים שאני צריכה שתסבסדו כדי שמישהו יעשה אותם בשבילי:

מישהו שיכרבל אותי

בעיקר בחורף, כי אינטימיות זה בעיקר עניין של עונה, אם לא ידעתם. אמנם זה טריקי בגלל בעיית הסינון, אבל מותר לבחורה לחלום. ובחלומי, אני מרימה טלפון. לא, סליחה, נכנסת לאפליקציה Get Husband, עוברת על כמה פרופילים, ומזמינה מישהו לראות איתי סרט ולהתחבק על הספה. שעתיים שלוש של כרבולים ממלאים לי את המכסה, ולישון אני ממילא מעדיפה לבד, או לפחות בשמיכה נפרדת (לא מבינה את הקטע הזה של השמיכות הזוגיות. זה דביק ולא נוח בשיט).

אני אומרת לו תודה, הוא הולך, ואני עולה לישון. בלי ויכוחים על התוכן הבידורי, בלי סיבוכים, ובלי ציפיות. תענוג. וכדי לסנן את הסוטים, השעירים והגבשושיים אני מוכנה לשבת בעיריה כל יום מעשר עד 12 (זה יום העבודה המלא שלהם לדעתי, לא כולל את הפסקת התה ב-11), לראיין גברים, ולפסוק מי מהם בטוח לשימוש בתור החברה הטובה המסובסדת של נשות העיר. בכיף שלי.

מישהו שיגרור אותי לטיולים

או בכלל, פעילויות חוץ. בסוף יום עבודה, אחרי אימון וארוחת ערב, הדבר האחרון שאני מסוגלת ליזום זה יציאה מהבית. גם יש מלא אנשים בחוץ, ואני לא אוהבת אותם במיוחד, וגם, כשאני יושבת על הספה בטרנינג ממש קשה לי למצוא את הטעם שבשינוס מותניים, התארגנות ושינוי מצב צבירה לצורך הליכה לחברים, בר, או כל פעילות חברתית אחרת.

מילא באמצע השבוע, כשממילא יש רק כמה שעות עד שהולכים לישון, אבל בשישבת זה מציק לי. מצד שני, כשיש לידי מישהו שבא לו לנסוע לטיול, נגיד, ברמת הגולן, אני זורמת. אמנם אני שונאת לטייל, לא אוהבת נופים (כמה שקיעות אפשר לראות? אני גם שונאת אנשים שעוצרים כל שניה ואומרים "איזה יופי של צבעים, אין דברים כאלה". תמותו) אבל תמיד כשגוררים אותי אני בסוף נהנית. ככה זה, לומדים לעשות גם דברים שמנוגדים לאינסטינקטים שלך. כמעט כל טיול שעשיתי בחיים שלי היה בניגוד לרצוני כי מישהו גרר אותי לאכול חומוס מלא קוליפורמים באיזה כפר נידח. ויש לי קיבת ברזל, אז מה אכפת לי.

אוקיי, אולי עם נשק קצת פחות חם, אבל הג'וק נמצא במטבח, תודה (צילום: shutterstock)
אוקיי, אולי עם נשק קצת פחות חם, אבל הג'וק נמצא במטבח, תודה (צילום: shutterstock)

מישהו שישווה בשבילי מחירים

לא יודעת מה אתכן, אבל כשאני צריכה לקנות משהו גדול, הדבר שהכי מעיק עלי זה לעבור על חנויות באינטרנט ולברר מה הדגם הכי טוב והכי שווה כלכלית וכמה המשלוח והמע"מ ואם כדאי להזמין מחו"ל ולמלא טפסים, ואין לי כוח לכל החרא הזה. אני הצרכנית הכי לא נבונה שיש. נכנסת לחנות, בודקת כמה דקות, שואלת שתי שאלות וקונה, רק לגמור עם זה כמה שיותר מהר.

גם אם יש חנות נוספת לידי אני בדרך כלל לא אטרח להיכנס אליה אלא פשוט אקנה את הדבר הראשון שאני רואה ומתאים לתקציב. לאחרונה יצאתי עם מומחה בתחום: הבנאדם היה מסוגל לשבת שעות ולחפור ברשת, לעשות טלפונים ולרשום לעצמו רשימות מוקפדות. שעות. עד שהוא לא היה מוצא את הדיל הכי טוב, הוא לא היה משחרר. בזמן הקצר שהיינו יחד חידשתי חצי בית בלי שאף אחד ינצל את עצלותי ותמימותי. ואני ממש צריכה טלוויזיה חדשה.

מישהו שיהרוג בשבילי ג'וקים

כן, בחיי. אני יודעת שזה נשמע מפגר, אבל אני מפחדת מהם פחד אימים. כן כן, שמעתי את הטיעון "תאמיני לי, הם מפחדים ממך יותר", אבל חברים יקרים ועירייה נכבדה, אני ממש לא בטוחה שזה נכון.

אולי יש להם אישיות לחיות המוזרות האלה, ואולי חלקם מפחדים ממני, אבל אני מוכנה להישבע שיש כאלה שאשכרה רצים לכיווני עם מחושים מורמים, בתנוחת תקיפה.

שלא תבינו לא נכון, גם עם הג'וקים אני מתמודדת: אני לא מאלה שצורחות שעה ואז הולכות לישון אצל חברה, אבל אני לא יכולה להסביר לכם כמה אני מעדיפה שלא. אין דבר דוחה יותר בעיני מלראות ג'וק רץ בבית.

פעם שמעתי תיאוריה שאומרת שהם כל כך מפחידים אותנו כי הם שריד עתיק של חיה גדולה יותר שנכחדה והפחד תקוע לנו בדי.אן.איי הקולקטיבי. זו אחת התיאוריות המפגרות ששמעתי בחיי, אבל באין הסבר אחר, למה לא. חוץ מזה אם הם לא שריד של דרקון מיתי מעופף, למה, למה, למה לוקח להם שמונה שעות למות? אה? או לפחות להיות מתים מספיק כדי שיהיה אפשר להעיף אותם מהפינה שבה הריסוס תפס אותם?

גם לרסס אותו זה נורא, כי אז הוא שוכב על הגב ומנפנף יממה שלמה בכל 9000 הגפיים השעירות שלו. כל פעם כשאני עוברת ליד הג'וק ההפוך הרטוב כל הגוף שלי בצמרמורות, אז יוצא שכמה שעות טובות אני נמנעת לגמרי מהחלק בחדר שבו הוא נופח את נשמתו, מה שלא נוח כל כך אם זו האמבטיה. שלא לדבר על כל הערב שנהרס, כי שעות אחר כך כל משב רוח ורשרוש מקפיצים אותי, שלא לדבר על זה שאני מנערת את כל הכריות של הספה לפני שמתיישבת, בודקת בראי 700 פעם אם לא זוחל לי משהו על הגב (זה שיער, יש לך שיער ארוך, יא מפגרת) וכמובן הופכת את כל הנעליים כדי לוודא שכלום לא מתחבא בהן.

בבוקר את איתו בבריכת המשושים, בערב יש לך את כל המיטה לעצמך (צילום: shutterstock)
בבוקר את איתו בבריכת המשושים, בערב יש לך את כל המיטה לעצמך (צילום: shutterstock)

מישהו שיבשל לי ארוחת ערב

היה לי פעם חבר בשלן. האיש היה דפוק למדי בכמה תחומים, אבל בישל כמו מלאך. יכול להיות שזה בגלל שהוא היה במיטבו כשבישל, ואולי כי לי עצמי יש חסך במשפחתיות,אבל מצאתי את עצמי בשתי שניות מכורה לבישולים שלו.

למעשה, הייתי מכורה עד כדי כך שהצנעתי את העובדה שגם אני יודעת לעשות כל מיני דברים, העמדתי פני עגל חלב והתנדבתי לעשות את כל השאר, כדי שיהיה אופטימלי בשבילו לבשל לי כמה שיותר. עם הזמן נהייתה לנו חלוקת עבודה מעולה: הוא היה מבשל, ואני הייתי אחראית אפייה וקינוחים, והסו שף המעולה ביותר שאתם יכולים לדמיין.

כמו רוח רפאים עם OCD הייתי מרחפת סביבו בלי להפריע, מפנה לו את השטח כדי שחלילה לא יחצצו בינו לבין היצירתיות כלים מלוכלכים, או שתחסר לו מסננת ברגע הנכון, וכמובן שאחרי האוכל הייתי שוטפת את כל הכלים. לפעמים הוא היה מתעקש, כי הוא היה חמוד, אבל ממש לא היה אכפת לי להיות אחראית נקיונות גם מאה שנה אם רק יבשלו לי ארוחות ערב. לטיפולכם, עיריית תל אביב.