"לפני הכל אני חייב לציין משהו!״, הוא אמר. ״אני בתקופה מוזרה כזו אחרי קשר ארוך ופרידה קשה, ואני לא בטוח עד כמה אני מחפש קשר רציני או בכלל יכול להכיל אחד חדש וחשוב לי להיות כן אתך ולא לבזבז לך את הזמן. עכשיו ההחלטה בידיים שלך״.
חייכתי, שמעו דרך הטלפון שאני מחייכת.
״זה מתיישב בול עם זה שאני לא ממש פנויה רגשית ולחלוטין מתוסבכת עד מעל הראש, אבל אתה עדיין לא בא אלי הביתה״.
הוא חייך, שמעו את החיוך שלו דרך הטלפון.
הכי הרבה סמטוחה שאי פעם ידעתי
חצי שעה אחרי הוא אסף אותי עם האופנוע ונסענו לחפש את הפינה הכי מבודדת בתל אביב. מסתבר שגם בעיר של בטון וכבישים מסועפים, אם מנסים ממש חזק, אפשר למצוא מדי פעם גומחות קטנות של שקט. התיישבנו על ספסל, מלא ירוק צבוע חושך מולנו ופנס רחוב אחד מעלינו. אני הבאתי פותחן וכוסות חד פעמיות, הוא הביא בקבוק יין אדום מהאמ:פם ושני קינדר בואנו. מדהים איך הוא יודע מה אני אוהבת.
ישבנו ופטפטנו והלוואי והייתי זוכרת על מה, אבל 12 שעות עבודה וחצי בקבוק יין עשו את שלהם וכל שנותר לי זה לקוות שלפחות הפעם, לשם שינוי, מלמלתי דברים הגיוניים.
זו תקופה מוזרה כזאת, של שקט וחוסר שקט. של רצון לקרבה והרחקה של כל מי שרק מנסה. לכולם אני מוצאת תירוצים, כאלו שמתיישבים לי טוב טוב עם הדיסוננס הענק הזה שאני חשה כשאני מכריזה כמה בא לי זוגיות וכמה אני מוכנה שוב לצאת לדייטים, אבל פוסלת הזדמנויות כל פעם מחדש. אני כבר לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהתרגשתי מבחור. בעצם אני זוכרת, וזה היה מזמן. יותר מדי מזמן.
אני לא צריכה לשכב על ספה אדומה ולגולל את סיפור חיי בפני אישה זרה שתגבה ממני יותר מדי שקלים רק כדי לשמוע את סודותי האפלים ביותר כמו הפעם ההיא שגנבתי שני טרולים קטנים מחנות צעצועים (זה לא קשור לכלום, אבל הייתי צריכה לספר את זה למישהו ולאוורר את זה החוצה) בשביל לדעת שיש פה בעיה חמורה של פחד מאכזבה. אבל זה משהו שידוע אצלי שנים. מה שמטריד אותי באמת, זה שהפסקתי לנסות.
כשאמרתי לו שאני מתוסבכת עד מעל הראש, לא שיקרתי. זה הכי הרבה סמטוחה שאי פעם ידעתי. והיא מלחיצה אותי ממש, כי זו סמטוחה שקטה, נטולת דרמות, ולמעשה נטולת כל רגש שהוא. אפתית. זו הגרסה האדישה והמתוסבכת שלי. והאדישות הזו, היא חדשה לי, היא זרה לי. והיא מפחידה אותי עד אימה.
הבלגן חולף מעלי
כשנגמר היין, ומיצינו את הספסל, עברנו אלי הביתה. ״עכשיו את לא תפחדי?״, הוא שאל כשהרכיב לי את הקסדה שוב על הראש. ״גם קודם לא פחדתי״, שיקרתי לו. הוא צחק ואמר שאחזתי בו כל כך חזק שהרגיש את הפחד בידיים שלי. גם בנסיעה הזו אחזתי בו חזק. מענין אם הרגיש בהבדל.
הוא הראשון שנתתי לו להתקרב אלי מזה חודשים, ויתכן וזה בגלל המכנה המשותף הזה שיש לשנינו. הוא פצוע ומתוסבך כמוני. כשאני מסתכלת לו בעיניים אני מזהה את הבלאגן שיש אצלי, אבל כשהתסבוך שלו פוגש בשלי, איכשהו זה מרגיש לי קצת יותר קל, איכשהו זה מרגיש לי שאני קצת יותר בסדר.
זו תקופה כזו שצריכה לעבור, משום מה היא לוקחת יותר זמן ממה שחשבתי, אז לבנתיים ועד שתחלוף, אני מתנחמת בזרועותיו הארוכות של בחור שני מטר גובה.
כי כשכל הגודל הזה עוטף אותי, הבלאגן חולף מעלי, לא יכול לחדור פנימה. אני מוצאת בו מקלט וגם אם זה לרגעים בודדים בלבד.
בחרתי להתנתק, לקחת צעד אחורה, להסתכל על דברים בצורה שקולה יותר ופזיזה פחות. להרפות מציפיות ישנות, לפנות מקום להתחלות חדשות. מבלי שהתכוונתי הנתק הזה הפך להרגל, ומהרגלים קשה להיפטר. ועכשיו לכי תמצאי את הדרך הנכונה בחזרה מתוך היער האינסופי הזה של הבלבול.״טוב, אז אני אלך, נכון?״ הוא שואל כל פעם. הסתכלתי עליו, הוא עלי. הוא מחכה לאישור.
זו תקופה מוזרה כזו והיא תכף תעבור אני מאמינה. בקרוב אמצא את הדרך שוב לחזור ולהאמין, לרצות להתרגש, להניח את הלב על שולחן מבלי לדעת אם אקבל אותו חזרה בחתיכה שלמה. עם פחד מאכזבות, אבל רצון לנסות. בקרוב.
חייכתי אליו, מפנה לו קצת שמיכה, כי סופה חדשה של בלאגן מתקרבת אלינו, אז רק להלילה, בוא נהיה מוגנים יחד.
