ישבנו על הספסל בכיכר כאחרוני ההומלסים וכמנהגנו בקודש סוף יום כשהוא סיפר לי על הבחורה האחרונה שיצא אתה התחלנו את הוויכוח המסורתי שלנו: למה בנות לא יודעות לשחרר. וזה היה יכול להיות מכעיס ואף עצוב לפרקים, אבל אז, בשילוב כוחות מדהים של מרפי, קארמה, אלוהים והשדים כולם - איתי בדיוק סימס. ואז זה הפך למצחיק.
פרט לאנשים קולניים, כאלו שלועסים בפה פתוח, אלו שמשמיעים מוזיקה על ספיקר בתחבורה ציבורית, כאלו שלוחצים על העט באובססיביות בזמן מבחן, לחות, חום, קור ונשים שנוהגות על 70 בנתיב השמאלי, אין הרבה דברים בחיים האלו שמצליחים להוציא אותי משלוותי. אבל גברים - ואקסים בפרט - שלא יודעים מתי להרפות בהחלט נכנסים לרשימה האקסקלוסיבית הזו.
יצאנו, נפרדנו, בכינו, אלוהים עדי שחשבתי שהיקום הולך לקרוס לתוך עצמו ואין טעם לחיים יותר. ואז, יום אחד, נפתחו שערי שמיים, השמש יצאה, חזרתי לנשום והמשכתי הלאה. אז למה לעזאזל ארבע שנים אחרי, הוא עדיין טורח לסמס?!
מה הקטע לצוץ כל פעם מחדש?
איתי ראה אותי במקרה ברחוב ובמקרה בזמן דייט. אם לא הייתי מכירה אותו, עוד הייתי חושדת שהוא מרגל אחרי. אמרנו יפה שלום, שאלתי את השאלות המתבקשות במצבים כאלו, התשובות שלו לא ענינו אותי ונפרדנו לשלום, כשאני ממשיכה את הערב עם מר בחור חדש.
יום אחרי הגיע הסמס המתבקש, וידעתי שהוא יבוא. ״היה כיף להיתקל בך״, הוא עדכן אותי ואף הגדיל לעשות ושאל שוב שלומי. הפגישה המקרית עם איתי הייתה יכולה לעבור בשלום ונחת רוח, אלמלא הנטייה שלו לסמס לי כל כמה זמן.
ואני שואלת את עצמי: מה העניינים איתי? ומה הקטע שלכם, גברים כמוהו? אני מחזיקה מעצמי למודת ניסיון ומבינת דבר או שניים בתחום, אבל זה, הדחף הבלתי נשלט שלכם לצוץ כל פעם מחדש, הוא מעבר לבינתי.
אני בן אדם רציונלי שזקוק להסברים הגיוניים, ואחת ולתמיד אני באמת אשמח להבין מה עומד מאחורי הצורך החולני הזה שלו להיות שם- תמיד.
הוא יודע שהתקדמנו עם החיים שלנו. המון זמן עבר, הרבה מי שופכין זרמו בנהר הביבים, ובכל זאת אחת לחצי שנה או שנה הוא טורח לבדוק מה שלומי.
ושלא תבינו לא נכון, זה מקסים בעיני שיש עוד בן אדם פרט להורים שלי שדואג לי כל כך ושלומי חשוב לו, אבל ודאי יש פה סיבה הגיונית מעבר.
היום שלעולם לא יגיע
פעם, טיפשונת שכמותי, הייתי נוטה לפרש את הסמסים האלו כניסיון להכריז ״עשיתי טעות ואני מצטער״. הרי כולנו מייחלות באיזשהו מקום ליום בו נשמע את זה, אבל היום הזה מעולם לא הגיע.
איתי לא מאמין ב״בואי נשאר ידידים״, הוא טרח להבהיר את זה יפה מאד טיפה אחרי שנפרדנו. אז אם אתה לא מתחרט, ואנחנו לא ידידים, אז מה למען השם קורה פה?
ואיתי הוא לא היחיד, כמוהו יש עוד הרבה. האם זו הידיעה שהמשכנו הלאה שמטריפה אתכם? האם זו הנטייה שלכם להעריך דברים כשכבר מאוחר מדי שגורמת לידיכם להיות קלות על המקלדת? או שזה פשוט הקוף הקדמון שבנו שבעל כורחו מסמן עלינו טריטוריה תמידית מעוותת ומכריז ״היי! זוכרת אותי? הסמס הזה מוכיח שאני עדיין בחיים שלך״.
אז לא. לא בחיים שלי וגם לא ממש מעוניינת.
הטיימינג חלף עבר. אני לא מבינה את פשר ההודעות האלו ולמען האמת מהודעה להודעה, גם ההערכה שלי אליו יורדת.
הרי לא עומד שום דבר מאחורי הטקסט העמוק וגדוש המלל הזה. שום אות ב״מה שלומך״ לא תגרום לי עכשיו לעזוב הכול ולרוץ בחזרה לזרועותיו השעירות. ושוב, אני באמת לא חושבת שזו המטרה. אבל מה כן המטרה? מה? אלוהים אדירים, מה?
אני יכולה להעיד על עצמי שאני יודעת מה אני רוצה ומה אני שווה. והכל טוב, יפה, נחמד ומלא נצנצים ואבקת פיות בפרידות, אבל ברגע שהן מחלחלות פנימה, מגיעה איתן גם ההכרה שאני לא נלחמת עבור מי שלא נלחם עלי. ועם הגישה הזו אני צועדת שלובת ידיים אל עבר השקיעה וממשיכה הלאה, לא מסתכלת אחורה. בלי טלפונים, בלי סמסים, בלי דרישות שלום מהדודה של השכן, אני מוצאת את כל אלו חסרי טעם.
יכולנו לשבת עוד שעות ארוכות על הספסל ולהמשיך להתווכח על למי קשה יותר להרפות; גברים או נשים כאשר בפועל, זה לא ענין של מגדר אלא רק נטייה בלתי נסבלת של אדם, כל אדם באשר הוא, מבלי להפלות.
כי בנקודה הזו שהצד השני ממשיך הלאה ומוותר, אנשים שוכחים, מתבלבלים ולא יודעים מתי להרפות. טמון באקט הזה בליל של חוסר בטחון עצמי, רגשות לא מוגדרים ואגו, שהוא שליט המין האנושי.הוא בטח חושב לעצמו ״מי היא שלא תרצה אותי?! היא יודעת מי אני ומה אני שווה?? אני פאקינג האקס שלה!!!״ וזה נכון איתי, וזה אחלה, אבל בוא נשאיר את זה ככה, טוב?
ושלומי מצוין, אגב. תודה שהתעניינת, שוב.
