אז מה עושים כשמבלי לתכנן, עברו השנים וכל החברים והחברות סביבך מתמסדים או נמצאים בזוגיות עמוקה, ומבלי להבין איך זה קרה, נשארת הרווקה היחידה בחבורה?
עשרים שנה מהיום, כשאשב לי בנחת רגל על רגל על כורסת העור הלבנה המעוצבת והחדשה שאקנה בעשרות אלפי שקלים ואלגום לי מתה הקמומיל של שעת בין ערביים, אספר לילדי איך לא הגיל, לא החורף, לא השעון הביולוגי ולא אבא שלי וסבא שלהם הצליחו להלחיץ אותי למצוא זוגיות. היו אלו הסופ״שים הריקניים, חסרי התוכן, מלאי הבדידות שדחקו בי לרוץ לזרועותיו המסוקסות (הלוואי והן יהיו מסוקסות) של אביכם. אפילו לא ידעתי איך קוראים לו או מה הוא עושה, אבל היי, הוא היה גבר, וזה היה מספיק.
וככה ילדים, הכרתי את אבא.
למה אף אחת לא פנויה בשבילי?
פעם חיכיתי לסופ״ש שבוע שלם. עמוסה בעבודה או עמוסה בלימודים, תמיד היומיים האלו בסוף כל שבוע היו אלו שהחזיקו אותי על הרגליים והקלו על המרמור - ואלוהים יודע שיש בי ממנו המון. אז בסדר, היום אני קצת יותר בוגרת, קצת פחות רוקדת על ברים, וגם קצת פחות מתגפפת עם בחורים רנדומליים, מערבבת משקאות וחוזרת בזחילה הביתה עם אור ראשון של בוקר. אבל עדיין, סופ״שים היו נקודת האור של כל שבוע.
קשה או קליל ככל שיהיה, ידעתי שלכל תחילת שבוע יש סוף, ולסוף הזה הייתי מחכה בכיליון עיניים. הייתי, עד שמצאתי את עצמי מעבירה ארבע שבתות ברצף בתוך פיג׳מה מוכתמת בשאריות טייק אווי, צופה בתוכניות תחקיר על פנסיה, קוליפורמים במזון ולקינוח מכבה אורות כמו נערה פורעת חוק ב-23:00 בלילה. וממש לא ככה תכננתי שיראו החיים שלי, שלא לדבר על הסופ"שים שלי.
וחברות שלי, איך אני אוהבת את חברות שלי! וברוך ההוא שם למעלה שעשני אישה ובירך אותי בהרבה מהן. ואני מבינה שסדרי עדיפויות בחיים משתנים, ואני מבינה שאנחנו כבר לא בנות עשרים כמו פעם ושאנשים (בניגוד אלי, שאני סוג של פיטר פן ממין נקבה), כן מתבגרים וכן ממשיכים הלאה בחיים. אני מבינה את זה, אבל לאחרונה, אני קצת מרגישה שהפסדתי אותן, שהזוגיות שלהן גזלה אותן ממני. ושלרגע אחד לא ישתמע שאני לא מפרגנת ושמחה בשמחתן. האושר שלהן הוא האושר שלי, אבל מה לעשות שהאושר שלי קצת מוטל בספק לאחרונה.
פתאום בילוי בחברתן הוא לא מובן מאליו, הוא לא קל לביצוע כמו פעם. פתאום לכולן יש תכניות שאני אינני כלולה בהן יותר. פתאום הספונטניות מתה וכדי לראות אותן צריך לפתוח יומנים.
כנראה שאני מתגעגעת אליהן, כנראה שפתאום זה מכה בי ואני מעכלת איך כולן עברו לחיות בזוג ואני עדיין לבד. והבדידות, מרגישים אותה הכי הרבה בסופי שבוע.עוד חודשיים אהפוך לקלישאה
אל תטעו: אין לי בעיה עם הלבד הזה שלי. זה לא שאני יושבת בבית, שוחה בבריכת רחמים עצמיים וזועקת לשמיים ״למה, אלוהים, למה אני?״. הכל בסדר. הלבד הזה שלי, הוא שילוב של בחירה, של טעויות, של הרבה גורמים. ולא שאני מצטערת עליו ולא שהוא יותר מדי מורגש אבל לאחרונה, הבנתי שהוא קיים.
עוד חודשיים בדיוק אהפוך רשמית לקלישאה תל אביבית כשהנרות ידלקו ואני אחגוג לי בשקט (ובבכי) 29 חורפים.
29 חורפים וארבע שנים של רווקות. אני יודעת, בשלב הזה חברה נורמטיבית מצפה ממני לנשום נשימות קצובות לתוך שקית חומה, לחשוש למר גורלי ולחטוף את התקף החרדה הראשון בחיי. ובכן, יש לי חדשות בשבילכם: אני את התקף החרדה הראשון שלי חטפתי הרבה לפני, אי שם בלאוס, אבל זה כבר סיפור לא כל כך חוקי אחר. ועוד דבר: אין לי בעיה עם הרווקות שלי. יש לי בעיה עם זה שנשארתי הרווקה היחידה.
זה לא שאני אנטי זוגיות. וואו, אני כל כך ההיפך הגמור מזה. תנו לי! תנו לי לחלוק את חיי עם מר נכון, לבשל לו ארוחות ערב שרופות מעשה ידי ולריב איתו על הפוך בלילות הקרים. תנו לי, אני מחכה לו בשמלה לבנה והינומה, באמת! אבל הוא פשוט לא הגיע עדיין.
ובינתיים, בעודי מחכה, אני בסך הכל רוצה את הסופ״שים שלי בחזרה. הוא הרי מחכה לי איפשהו שם בחוץ, אני בטח לא אכיר אותו בערבי שישי המסעירים שלי מול הטלוויזיה עם הפיג׳מה בבית. אלא אם כן הוא השליח של הפיצה, אבל תאמינו לי, אנחנו מתראים על בסיס שבועי, זה לא הוא.
