לפני כמה שנים הגיע אלי לקוח מיוחד שגרם לי לחשוב. הוא נראה רע מאוד, לא מטופח. נדב (שם בדוי, כמובן) היה רק בן 32, אבל נראה לפחות בן 42. הוא היה נראה כמעט לא שייך לעולם הזה.
אבל ברגע שפתח את הפה היה ברור מאוד שדבר אחד דווקא כן יש לו: מלא שכל.
נדבר סיפר לי שבמשך שנים הוא בודד, במיוחד כשזה מגיע לאינטרקציות עם בנות המין השני. גם אם בתחילת הדרך הבעיה העיקרית שלו הייתה ביישנות, בהמשך הוא דווקא הבין שככה אף אחת לא תקטוף אותו, אז הוא פיתח קצת אומץ לגשת ולדבר. עם זאת, כל הנסיונות שלו נתקלו בסירובים, חלקם מכוערים כל כך עד שגרמו לו לשקול אם כבר לא היה עדיף להיות ביישן.
הוא קנה ספרים, קרא מדריכים, ניסה את כל השיטות. פה ושם נראו ניצנים של שיפורים קטנים, אבל תכל'ס, כלום. אפילו לא דייט אחד באופק. ואז, בלי קשר, הוא התחיל לקרוא ביוגרפיות של אנשים גדולים. ושם הוא גילה את מה שאף אחד לא באמת מספר לנו: בשביל לנצח, צריך לדעת את הכללים.
יודעים את החוקים?
את הבעיה בכל מה שקשור לכללים את בטח מכירים מהחיים שלכם. הכללים - לדייטינג, לקריירה מצליחה, להתעשרות - לא מפורסמים בשום מקום, ומי שכן יודע את הכללים בדרך כלל מאוד עסוק בלשחק את המשחק ולכן אין לו זמן או עניין להפיץ אותם. וזה לא רק בגלל מחסור בזמן, אלא בגלל שחלק נכבד מהכללים רחוקים מלהיות באזור הפוליטיקלי קורקט. ואם מי שיודע את הכללים בדרך כלל מנצח, למה להם להתמודד עם ביקורת ופולמוסים שהידע שלהם עשוי לעורר?
הנה העניין: מי שכבר הגיע בחיים לתוצאות, לא משנה באיזה תחום, יודע שיש דיבורים ויש מעשים. מי שמביא תוצאות בדרך כלל פחות נוטה לדבר, ומי שבעיקר עסוק בדיבורים, בדרך כלל יש לו פחות תוצאות בעולם האמיתי.
ואחרי שדיברנו קצת, ואחרי שקרא כמה ביוגרפיות ושם לב לעובדה המרתקת הזו, נדב הבין שגם ליצירת מערכות יחסים יש כללים. והוא רוצה ללמוד אותם. שכל, כמו שכבר אמרתי, יש לו מלא.
איך משיגים תוצאות שונות?
אחת העובדות הכי קשות לעיכול אצל אנשים שרוצים ללמוד את החוקים הוא כמה זה קשה. זו לא איזו רשימה של שלושה-ארבעה סעיפים שכל מה שצריך לעשות איתה זה רק לקרוא ולהפנים. מי שבאמת רוצה ללמוד משהו, מי שבאמת רוצה להבין את הטעויות שלו מהיסוד, חייב לשכוח את כל מה שהוא יודע. אם אתה לא מגיע פתוח לחלוטין, אם אתה מנסה להלביש ידע על ידע קודם (וברוב המקרים גם שגוי) שנמצא אצלך בראש, אין לך סיכוי ללמוד.
או, לפחות, אין לך סיכוי להגיע לתוצאות שונות מהתוצאות שהגעת אליהן עד עכשיו.
כבן יחיד נדב גדל כשהוא מוקף באנשים מבוגרים, ולא ממש הכיר מקרוב את עולם הצעירים. מה שהוא למד מהסביבה סיפק לו חומר קצת מעוות על העולם. בגלל שלא היו לו אחים או חברים קרובים בגיל ההבגרות, הוא שאל את הוריו מה חשוב לבחורות, והם סיפקו לו תשובות כמו "כסף" ו"מעמד אינטלקטואלי". זה אולי נכון, ואני מניחה שיש בחורות שזה באמת מה חשוב להן, אבל האם זה מה שצריך היה נדב לשמוע? מה עם לב טוב וחוש הומור, תכונות שאינן פחות חשובות לכל הדעות? האם זו באמת התשובה שנדב היה צריך לשמוע.
מה האמת שלכם?
אבל נדב הרגיש שיש איזו אמת. והיא אחרת ממה שסיפרו לו. אחרת, איך אפשר להסביר את ההצלחה של ההוא? ואת כשלונותיו של ההוא שלכאורה יש לו הכל ואת כל התכונות המתאימות? ואיך זה שנשים מצוינות מוצאות את עצמן לבד? וגברים נכלוליים דווקא מקבלים הכל אצל אותן נשים? זה היה לגמרי לא ברור.
ואז נדב החליט להגיע אלי, ללמוד. ללמוד, הפעם מהיסוד, את מה שגורם לדברים לעבוד.
הוא היה פתוח, הוא הצליח במהירות, ובכל פעם שהוא נכשל הוא ידע שזה בעיקר בגלל שהוא נתן לעוד איזשהו עיקרון מהעבר, עיקרון שבכלל לא קשור למה שבאמת עובד, לשלוט בו ובהתנהגותו, רק מתוך הרגל.
הכללים לשינוי ולחתירה אחרי מה שעובד די פשוטים, אבל אני אספר לכם מה מונע מאנשים לראות אותם: הרגלים.נכון. זה לא קל לעזוב את כל מה שאתה כבר יודע ולחפש את החוקים שבאמת עובדים. זה קשה אפילו אם אנחנו כבר יודעים שהידע הזה לא באמת עובד, ואפילו שאנחנו יודעים שאנחנו לא נמצאים איפה שהיינו רוצים להימצא,
ומבינים שאנחנו רוצים להתאמץ ולהגיע לאיזה מפתח קסמים, לאיזה מידע שיסדר הכל, נורא קשה לנו לשחרר.
כי לפעמים, אנחנו מזדהים מדי עם איזה מידע או תדמית שיש לנו על עצמנו. ונורא קשה לנו לקחת את עצמנו לשיחה צפופה שבה נשאל את עצמנו: "רגע, ההתנהגות שלי עד עכשיו, זה הביא אותי לאן שאני רוצה?". למה זה קשה? כי בדרך כלל מפחיד אותנו שהתשובה הנכונה תהיה "תכל'ס? לא".
יהיה לנו יותר קל לענות לעצמנו שכנראה הבנאדם הנכון עוד לא הגיע, או שהדלת הנכונה עוד לא נפתחה או שיגיע הרגע שבו זה יקרה וכנראה שרק צריך לדבוק בזה, וזה יוכיח את עצמו.
ואני אומרת בדיוק את מה שאמרתי לנדב: אתם טועים.
בבית של נדב, למשל, דגלו בכנות, לעיתים מוגזמת. חינכו להגיד את האמת, בכל מצב. ובגלל שהוא לא גדל עם אחים, לא יצאו לו לחוות את מה שכל מי שאי פעם רב עם בן משפחה יודע: שאמת היא מונח מאוד סובייקטיבי. ושגם מי שמחנך לאותה האמת, נוטה להשתמש בה לעיתים בהתאם לאינטרסים שלו, או להלביש אותה על הפרשנות שלו על הסיטואציה. אז נדב אמר את האמת. בכל מצב. בכל פעם שנדב התקרב לבחורה הוא לא סתם ניהל שיחה, אלא מהר מאוד היה עובר לרשימת מלאי של הדברים השליליים שבו, במטרה "לשים את הקלפים על השולחן", כפי שלמד.
אז הוא סיפר על בעיות הראייה שלו, ועל המחסור שלו בחיי חברה ולא היה צריך יותר מזה כדי שהבחורה תיעלם או במקרה הטוב תראה בו מקסימום ידיד, אבל בטח שלא מישהו שהוא מחזר פוטנציאלי. גם ההקפדה שלו לא להיראות טוב נתמך על ידי אותו עקרון. אם אני מקריח, הוא אמר לי, זו האמת, לא? הרי אם נתקדם היא ממילא תעלה על זה, אז למה לשקר?
אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו. אתם עושים את הדבר הכי אנושי, וחושבים איזה מסכן, או דפוק, או לוזר. אני? אני בחיים לא הייתי נתקע עם הבעייה שלו.
אז הנה האמת: סביר להניח שגם אתם תקועים עם הבעייה של נדב, אבל לא יודעים. מה יכול להיכנס אצלם במקום "האמת"? אולי אתם עפים ישר עם הציפיות לשמיים? אולי אתם מפחדים להתחייב? אולי אתם לא לוקחים שום דבר ברצינות? אולי אתם מחליפים עבודה כל חודשיים ובכך משדרים חוסר יציבות? אולי אתם בזבזנים בלתי נלאים וחשבון הבנק שלכם מנוהל בחוסר אחריות?
לכל אחד מאיתנו יש הרגל רע שמונע מאיתנו להגיע למקום טוב יותר בחיים. אני בטוחה שתרוויחו הרבה יותר מהטור הזה ומהחיים בכלל אם תקחו רגע לחשוב איפה זה יכול להועיל לכם, ולא רק איזה מצחיק ולא הגיוני הנדב הזה, או איך הייתם פותרים את הבעיות שלו. אל תסתכלו עליו, תסתכלו על עצמכם במקום. רוב הסיכויים שתגלו שגם לכם יש בעייה. נסו לשים לב להרגלים שלכם. לא תאמינו כמה תגלו רק מעצם ההתבוננות
