אני לא מאמינה בידידים. למה? ככה! וככה זו כן תשובה. תשאלו את כל הידידים שהיו לי שזה מעולם לא עבד אתם.
ידידים זה פיקציה. אנחנו אמנם מתיימרים להיות בני אדם, אבל עמוק בפנים אנחנו יותר חיות בטבע, או יותר מדוייק: קופים חרמנים בטבע. אין אצלנו שום דבר אפלטוני, יש לנו יצרים, צרכים ורצונות ותמיד יש צד אחד יותר חרמן מהשני שרוצה מעבר ואם לא, הצד הזה שקרן. או גיי.
האחרון שאני צריכה להיות ידידה שלו
אצלי זה אף פעם לא עבד. יש לי המון חברות וזה מספיק לי. וכשאני צריכה דמוי ידיד? אני מלווה לכמה רגעים את הידידים שלהן. בניגוד אלי, הן כן מאמינות בידידים. מצד שני, הן לעולם לא יודו בזה, אבל אני הכי חכמה בחבורה. ואז הגיע עידו. עידו ואני ידידים, עידו הוא הבן אדם האחרון שאני צריכה ידידות להיות ידידה שלו.
שבעה חודשים אחורה, עידו ואני יוצאים. הוא הגיע אלי משום מקום, שניה אחרי שנשבעתי לעצמי שאני לוקחת הפסקה. אז נשבעתי, שבועות זה ממני והלאה.
הדייט הראשון שלנו היה אחרי שבועיים של הסתמסות בלתי פוסקת, 24 שעות ביממה. כל יום, כל היום. הוא בארץ, אני בבנגקוק. הוא במסיבת פורים גשומה, אני מתלבטת איזה מסאז׳ בא לי. אצלו עשר בערב, אצלי שלוש בלילה. הוא במילואים, אני בדיוק נחתי בפריז. הדייט הזה נמשך 6 שעות. הדייט הארוך אך המהיר בהיסטוריה.
אין בר שלא היינו בו, אין משקה שלא שתינו ואין קינוח שלא אכלנו. אלוהים יודע על מה עוד היה לנו לדבר שש שעות אחרי השבועיים האלו. ואלוהים כנראה גם היחיד שיודע, כי לי באמת שאין מושג על מה לעזאזל דיברנו. אבל עובדה שדיברנו כי בחמש בבוקר, אחרי שהעניק לי ורד שהרים מהרצפה שאיזה הומלס מלא מחלות השתין עליו (פה הייתי צריכה לחשוד) הזמנתי את כרכרת ״גט טקסי״ שלי, וחזרתי הביתה, בטוחה שמצאתי את בעלי לעתיד.
עידו התגרש ממני חודש וקצת אחרי. הוא טען שאני מדהימה אבל שאין בינינו חיבור שיוביל לזוגיות. לימים הוא יטען שיש לו יותר חיבור עם הספה שלו מאשר איתי. כי זו ספת עור, וזה קיץ, והוא נדבק אליה. זה לא הצחיק אותי.
שניה אחרי שחתך ממני והותיר אותי שבורת לב בוכייה בצהרי שישי תלויה בחסדי בקבוק יין אדום זול בשלושים שקל, הוא בישר לי שישמח אם אשאר בחיים שלו, אם נשאר ידידים. חי בסרט.
אם לא רצית להיות בן זוג, למה שתרצה להיות חבר?
הימים עברו, וכך גם השבועות, עד שהבנתי שאני בסדר. ממש ממש בסדר. והקשר חודש. בפועל, כלום לא היה בסדר. ככה זה עם בעלים לעתיד, קשה לנו להרפות מהם. אז יצאנו ודיברנו כל יום כל היום, ולאט לאט הרגש צף, כי לא משנה כמה מדחיקים אותו, רגש תמיד צף. אז נבהלתי, דפקתי פרסה ונעלמתי. כי ככה אני מתמודדת עם דברים, אני בורחת מהם.
ברחתי והסתתרתי. וכשאני אומרת הסתתרתי, אני מתכוונת שבמשך חודשים לא משנה כמה נתקלתי בו, וכמה הוא ניהל שיחות עם עצמו בפייסבוק, התעלמתי מהבחור לחלוטין. כי אם אני לא מתייחסת, אז הוא לא קיים ואם הוא לא קיים, אז הכול סבבה.
רק שהחלאה לא הרפה. השיא היה כשברגע הירואי, הוא הציל את חברה שלי מהתעלפות אחרי שהתעלפה.כאילו כמה עוד תשומת לב תנסה בכוח להשיג?
עד היום אני לא ממש מבינה מה האינטרס של בן אדם להתאמץ כל כך חזק להישאר בחיים של מישהי שעל פניו משדרת לו שהיא הכול חוץ ממעוניינת להיות בקשר אתו.
הוא אומר שהוא אוהב שיש אנשים טובים סביבו שמפצים על האופי החרא שלו. אני מסכימה, בהחלט יש לו חרא של אופי, הוא מרוכז בעצמו ומאוהב בעצמו, אבל האמת היא, שכשאנחנו לא בקשר הוא חסר לי, כבן אדם.
הוא יכול לטעון עד מחר שהוא מחובר יותר לספה שלו. הספה שלו לא משלימה לו את המשפטים, או אומרת את אותו הדבר בדיוק באותה השנייה. זה הבדיחות, והשיחות וההומור שרק הוא מבין. גם היום, אחרי כל מה שהספקנו לעבור, אנחנו עדיין יכולים להעביר יום שלם בדיבורים. על שטויות לרוב, על החיים לפעמים. ואני בספק אם היה מתאמץ לשמר בחיים שלו את הספה, כמו שהתאמץ איתי.
החודשים עברו, והיום באמת שהכול בסדר. אני ועידו לא נהיה יחד לעולם. הוא אמנם יהיה נוכח בחתונה שלי, אבל בתור אורח, או שושבין בשמלת בזוקה מנופחת עם פפיון מוגזם מאחור. וזה גם במידה ולא אחטוף עליו קריזה ואנתק אתו את הקשר שוב, כי אתו אין לדעת. אני ועידו ידידים. אני לא מאמינה בידידים, אבל אני כן מאמינה שיש לו חלק בחיים שלי וכל עוד זה הוא, אני מוכנה לתת לזה צ׳אנס.
