אתה זוכר איך אז, לפני הרבה שנים, באת אלי טיפה לפני שטסתי? אני אז קראתי לזה טיול, אבל אתה התעקשת לקרוא לזה בריחה. תמיד זיהית אצלי את הנטייה לברוח מדברים.

ידעת שזו בריחה, לא ידעת שזו בריחה ממך (צילום: shutterstock)
ידעת שזו בריחה, לא ידעת שזו בריחה ממך (צילום: shutterstock)

שכבנו במיטה, אתה מעלי, הראש שלך עייף וכבד ונח בשקע הזה בין הצוואר לכתף, כאילו נתפר בדיוק למידותיך. ״אז מה?! ארבעה חודשים אה?! יא אללה, איזה כיף! הלוואי עלי״, אמרת.

מצחיק להיזכר בהתלהבות שלך. היית נלהב ונרגש יותר ממני בזמן שאני הבטתי בתקרה, מלטפת לך את הראש ומשתדלת ממש חזק לשלוט בדמעות ולנווט אותן כך שחלילה לא ירטיבו את ראשך היפה. שחלילה לא תגלה שזה לא טיול, זו באמת בריחה, בדיוק כמו שחשדת. וזו בריחה בעיקר ממך, כמו שלא חשדת אפילו לרגע.

פתחתי קופת שרצים ונסעתי

רק על המטוס, כשהוא כבר מונח על המסלול, שניות אחרונות לפני שהדיילים יפצירו בי לכבות את הפלאפון, אזרתי מעט אומץ של פחדנים ושלחתי לך בהודעה את כל מה שאני באמת מרגישה.

״סוף סוף הוצאתי את זה, סוף סוף הוא ידע״, אמרתי לעצמי והרגשתי כאילו נשמתי לראשונה מזה כל כך הרבה זמן. כיביתי את הפלאפון, נשענתי על הכיסא ונסעתי רחוק, לא צריכה להתמודד עם ההשלכות של קופת השרצים שפתחתי הרגע.

דיברנו כמה ימים לתוך הטיול, כשבסופה של השיחה בישרת לי שנדבר כשאחזור. "יש עוד המון זמן, אל תפריעי לעצמך ליהנות״. שם הבנתי, שם קיבלתי תשובה. אני רציתי שתרדוף אחרי, אתה פשוט נתת לי ללכת.
אני רציתי שתרדוף אחרי, אתה פשוט נתת לי ללכת (צילום: shutterstock)
אני רציתי שתרדוף אחרי, אתה פשוט נתת לי ללכת (צילום: shutterstock)
והחודשים עברו, ובריחות, יש להן את הדרך שלהן להשכיח כאבים ואנשים. אבל החיים כמו החיים, הם לא טיול, ומתישהו המציאות קוראת לחזור. וכשחזרתי, גם אתה חזרת.

פתאום רצית, פתאום ניסית, פתאום השתדלת.

פתאום זה לא התאים לי יותר.

סליחה שלא נתתי לנו צ'אנס

אני יכולה להמציא סיפורים, לייפות דברים, להגיד שחזרתי אדם קצת אחר. אבל האמת היא ששם, באותה נקודה שוויתרת עלי, ויתרתי גם אני עליך.

ואני מסתכלת היום על התמונות שלך ושלה, וטוב לכם ביחד, רואים. ואני שמחה בשבילך, אתה אולי היחיד שאני באמת שמחה בשבילו, אז תסלח לי אם אגיד שאני גם קצת מצטערת. כי זה יכולנו להיות אנחנו.

יום כיפור מתקרב. זו התקופה הזו בשנה לחשבון נפש. ולא שאני צריכה יום מיוחד בשביל זה, אני מתחשבנת עם הנפש שלי יפה מאד כל יום בלילה לפני השינה. אבל השנה, קצת יותר בוגרת, קצת יותר אישה, השנה מרגיש לי שאני צריכה לבקש סליחה, בעיקר מעצמי. סליחה שגם אחרי כל השנים, וכל מה שהביאו איתן לפעמים אני עדיין אותה ילדה קטנה שלא יודעת להבחין כשמשהו טוב מונח לנגד עיניה. סליחה שאני תמיד מתעקשת להשיג את הבלתי מושג. סליחה שגם היום, אני בוחרת כל פעם מחדש להילחם מלחמות אבודות על אנשים אבודים שלעולם אבל לעולם לא ילחמו עלי כפי שאני עליהם.

סליחה שעד שמגיעים לחיי כאלו שכן מוכנים, אני לא רואה אותם.

סליחה שגם היום אני נמצאת בסיטואציה בה אני שוב רוצה יותר ממה שמסוגלים לתת לי. סליחה שאני לא לוקחת את הרגליים ובורחת רחוק ככל האפשר, לא לקצה השני של העולם, רק למקום טוב יותר בו אקבל את מה שמגיע לי.

סליחה שלפעמים נדמה שאני לא באמת יודעת מה מגיע לי. אם ידעתי, לא הייתי חוזרת שוב ושוב לאותם מקומות רעים.

שבע שנים עברו מאז. אתה מצאת את האחת שלך ובודאי תתחתנו השנה.

שבע שנים עברו מאז, ואני עדיין הולכת סחור סחור ורודפת אחרי הזנב של עצמי. והיו אהבות לרגע, ואהבות לתקופה, אבל שבע שנים עברו מאז, ואני עדיין מחפשת את האחד שלי. ולפעמים בשקט בשקט מבלי שאף אחד ידע, אני תוהה אם זה היית אתה. סליחה שלא נתתי לעצמי צ׳אנס, שלא נתתי לנו, סליחה שוויתרתי.

סליחה.