לפני כשבועיים, פחות או יותר, התפשט כאש בשדה קוצים ברשת פוסט לא ממש שגרתי. נכון, אנחנו מכירים את האינטרנט כבר איזה שנה - שנתיים ויודעים שאפשר למצוא שם כל פוסט בכל נושא, ובכל זאת, הפוסט הזה הגיע לרמות ויראליות שרק חתולים מנגנים על פסנתר כשברקע ילדים בלונדינים שנושכים את האצבעות אחד של השני זוכים להם.
>> הורידו עכשיו את האפליקציה של Xnet לאייפון
או לאנדרואיד
ויש מצב שיש לזה קשר למשפט הראשון שלו, שקובע: ״אם אתה גבר, אתה חלק מתרבות האונס״.
ויש מצב טוב עוד יותר שזה בגלל שלמרות שעשרה מתוך עשרה היו מהמרים שאישה חתומה על רצף המילים הזה, דווקא גבר עומד מאחוריו.
"גברים צריכים לקבל סטירות, אגרופים, יריות ואולי אפילו למות בידיהם של גברים אחרים. אחרת הם בוחרים בבטיחות שלהם על פני הבטיחות של נשים, גברים אחרים או ילדים.הם נותנים לנשים לחטוף את האגרופים שהםמפחדים לקבל"
הפוסט ״המדריך לג׳נטלמן בתרבות האונס״
התפרסם בהאפינגטון פוסט ביוני האחרון, אבל התגלה רק אחרי חודשיים וחצי על ידי הגולשים, ואז הפך חיש קל לתפוח אדמה לוהט ברשת. הוא תורגם לשלל שפות (כולל לעברית,
בתרגומם של עומר יבין ודניאל דלה רוקה בבלוג המצוין ״שולפת ציפורניים״)
כשהוא מותיר אחריו שובל של מאות אלפי שיירים ולייקים, אם לא הספיק לחצות כבר את רף המיליון.
״אני לגמרי מבין איך אתה מרגיש״, כותב מחבר הפוסט, זארון ברנט השלישי (וכן, לשאלתכם, זה שם אמיתי) בפסקת הפתיחה. ״זו פחות או יותר הייתה התגובה שלי כשמישהי אמרה לי שאני חלק מתרבות האונס. זה נשמע נורא. אבל תדמיין רגע איך זה להסתובב בעולם בפחד מתמיד מלהיאנס, זה אפילו יותר נורא… אל תתרכז במילים שפוגעות בך ותתעלם מהמסר - המילים ׳תרבות האונס׳ אינן הבעיה. המציאות שהן מתארות היא הבעיה״.
הפוסט הזה של ברנט, מעבר לחריפותו ולעובדה שהוא כתוב מצוין, פגע, כך נראה, בנקודה רגישה במיוחד. המסר הסמוי ״אם אתה גבר - אתה כנראה אנס״ לא ממש התקבל בברכה ברשת מצד מגדר מסוים (נחשו לבד איזה), והנושא הפך לויכוח נוקב ולעיתים קרובות גם אלים בין תומכים למתנגדים למסר שלא רק נמשך עד עצם היום הזה ממש, אלא גם הולך ומתעצם. וזארון ברנט (השלישי), עיתונאי אמריקאי אלמוני למדי עד הרגע שבו המילים הללו ראו אור ומסך, נמצא במרכזו של שדה הקרב הזה, ותוהה איך לעזאזל כל זה קרה.
הדבר הראשון שברנט טורח להגיד בראיון המיוחד ל-Xnet ממקום מושבו בלוס אנג׳לס הוא שהוא עדיין המום מרצף האירועים. ״לא היה לי מושג שזה מה שיקרה״, הוא אומר. ״חשבתי שזה יעשה קצת רעש, אבל לדבר כזה לא ציפיתי, ובעיקר לא לכמות הזעם שהמילים שלי יצליחו לעורר. אני מקבל כל יום מאות מכתבים שונאים שמאחלים לי להישרף, כולם מגברים כמובן. יש לא מעט שמנסים עלי פסיכולוגיה הפוכה ואומרים שבגלל שכתבתי את זה אני מאמין שנשים הן חלשות ובעצם אני זה שמזלזל בהן, אבל הטריקים האלו הפסיקו לעבוד עלי עוד כשהייתי ילד. יש גם איזה בחור אחד שהגיב על הכתבה שלי ביוטיוב במשך חצי שעה, ולא מפסיק לשלוח לי לינקים כדי שאני אראה ואגיב. אבל קיבלתי גם הרבה תגובות מגברים שאמרו שפתחתי את העיניים שלהם, שהם אף פעם לא ראו דברים מהזווית הזאת, וכמובן תגובות מהרבה מאוד נשים שכתבו תודה. אבל כן, אפשר לומר שהתגובות היו מעל ומעבר לכל הציפיות שלי״.
"פניתי לכותבת שאני מעריך וביקשתי ממנה עזרה. היא אמרה שהיא תשמח, ומאז לא שמעתי ממנה. התעצבנתי מאוד. ממש רתחתי. ובהתקפי הכעס שלי פתאום הבנתי שגם לי יש את הציפייה הזו שאישה תרצה אותי. פתאום ראיתי באור אחר את החשיבה הגברית שלי, את התפיסה שמגיע לי כי אני גבר"
כל ניסיון לחלץ פרטים אישיים מברנט עולים בתוהו. אפילו את הגיל שלו (״אתה יכול לכתוב שאני בשנות השלושים שלי״, הוא נכנע אחרי מסע שכנועים ארוך לגילוי שנותיו על הפלנטה) הוא מסרב לחשוף, בטענה שהראיון הזה אינו עליו. על הנושא שהוא כתב, לעומת זאת, הוא שמח לדבר באופן חופשי.
״הסתובבתי עם הכתבה הזו כמה חודשים בראש״, הוא מגלה, ״הנושא עניין אותי, חקרתי בו ושאלתי לא מעט נשים על תרבות האונס, אבל זה היה הרצח בסנטה ברברה (שישה בני אדם נרצחו על ידי אליוט רוג׳ר בן ה-22 במאי השנה בגלל שנדחה על ידי נשים - ע.ב) שגרם לי להבין שאני חייב לכתוב את זה, שאני חייב להאיר את הטבע הרעיל של חלק מהתרבות שלנו״.
עם זאת, ברנט התיישב לכתוב רק אחרי, תאמינו או לא, שהתעצבן על בחורה. ״פניתי לכותבת שאני מעריך וביקשתי ממנה להסביר לי את המושג ׳תרבות האונס׳, והיא אמרה שהיא תשמח, ומאז לא שמעתי ממנה. יצרתי איתה קשר שוב, וכלום. התעצבנתי מאוד. ממש רתחתי. ובהתקפי הכעס שלי פתאום הבנתי שגם לי יש את הציפייה הזו שאישה תרצה אותי. פתאום ראיתי באור אחר את החשיבה הגברית שלי, את התפיסה שמגיע לי כי אני גבר. ראיתי שהציפיה הזו יכולה, בדיוק באותה קלות, לגרום לגבר לכפות את עצמו מינית על בחורה, או לאיים עליה שהוא יעשה את זה. ראיתי איך העליונות הגברית נותנת דלק לתרבות האונס. וברגע הזה ידעתי שלא רק שאני חייב לכתוב את זה, אני חייב לכתוב את זה לבד ובעצמי״.
יד על הלב, פחדת לכתוב משהו כזה? הרי כעיתונאי בוודאי ידעת שיש לך חומר נפץ ביד.
״גם כשאני מפחד לכתוב משהו, אני בדרך כלל כותב אותו. אני חושב שזה מאוד תלוי מאיזו סיבה אתה מפחד. אם אני חושש שזה עומד לפגוע במישהו שלא מגיע לו, יכול להיות שאני לא אפרסם. אבל אם אני מסתכן בלהביך את עצמי או לחשוף את עצמי לקוראים זועמים, זה לא ממש מפחיד אותי. כותבת אחת לימדה אותי שאתה לא יכול לפחד ממכתבים מרצדים על מסך. כתוב מה שבאת לכתוב״.
אז הוא כתב. ולא חס על אף גבר. ״אתה עשוי לחשוב שזה לא הוגן שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו בגלל ההתנהגות הגרועה של גברים אחרים״, נכתב בפוסט הנפיץ. ״אתה יודע מה? אתה צודק. זה לא הוגן. האם זו אשמתן של הנשים?… אם חוסר הוגנות היא מה שמפריע לך, תתעצבן על הגברים שגורמים לך ולמעשים שלך להיראות מפוקפקים.. הפחד ההגיוני והמובן לחלוטין מגברים הוא באחריותך… חלק מהדברים שאתה יורש מהחברה הם מגניבים, וחלק הם תרבות האונס״.
קשה שלא לתהות, כשקוראים את טור הדעה הזה, האם זו באמת הדעה שלו, או שזה הרצון העיתונאי הכמעט בלתי נשלט לעורר פרובוקציה בכל מחיר. ״אני מאמין בכל מה שכתבתי״, הוא חורץ כשאני שואל אותו, ״אבל המסר ׳כל גבר הוא אנס׳ הוא משהו שלא כתבתי, אלא הובן מתוך המאמר. עם זאת, לא הייתה ברירה אלא לתקוף את הגברים. אם הייתי כותב שכל אישה היא חלק מתרבות האונס, רוב הקוראים היו אומרים ׳נכון, זה עצוב׳, וממשיכים הלאה. הרי בוא נודה בזה, אם גברים היו נאנסים בכמויות כאלו ומותקפים כל כך הרבה, זה לא היה יורד מסדר היום והיה הדבר הראשון במעלה בחשיבותו בחדשות העולמיות״.
אז כדי למשוך את תשומת הלב נאלצת, בעצם, לתקוף את הגברים.
״אחד הדברים שאנחנו כגברים צריכים לעשות הוא להתחיל להקשיב לנשים. נשים הן לא קנקן ריק שמחכה שגברים ימלאו אותו. הן לא בהכרח אוהבות להקשיב לגברים. זה לא בא להן בקלות. זה פשוט משהו שהן לומדות לעשות, ורוב הנשים מנומסות מדי מכדי להגיד לגבר שלידן שהוא משעמם אותן״
״הייתי צריך לעשות הצהרה. הרי אם כל אישה היא חלק מתרבות האונס, אז גם כל גבר הוא חלק מתרבות האונס, זו אותה פילוסופיה. אנחנו חייבים להפסיק להתמקד בקורבנות. גברים הם, באופן כמעט מכריע, אלו שאונסים נשים, גברים אחרים או ילדים. אז אם כל אישה יכולה להיות מותקפת מינית, זה בהכרח אומר שהיא מחשיבה כל גבר כאיום פוטנציאלי. וזה אומר שזה אתה, אני, כל אחד. אם נשים לומדות הגנה עצמית מפני גברים - וזה מה שהן עושות, הן הרי לא לומדות הגנה עצמית מפני גבר מסוים - זה בהכרח אומר שמבחינתן יש סימן שאלה גדול מעל כל הגברים. ולכן, בדיוק מהנקודה הזו, כל הגברים הם חלק מתרבות האונס, מכיוון שהן לא יודעות מי מהווה איום ומי לא״.
זו מחשבה מאוד מדכאת, חייבים להודות.
״אנחנו יכולים להתעמת איתה, זו לא איזו גזירת גורל. אנחנו יכולים להישבע לעצמנו להיות גברים טובים יותר, ולקחת את הנטל הזה של להתעמת ולעצור גברים רעים בסביבה שלנו, שזה דבר שאנחנו לא עושים. אנחנו יכולים להיות חלק פעיל בחינוך הילדים להיות בני אדם טובים יותר ולכבד ילדות ונשים. זו התנהגות, זה לא הטבע האנושי. התנהגות אפשר לשנות, זה רק לוקח זמן״.
כשברנט מדבר על ״תרבות האונס״ בלהט הוא רחוק מאוד מלהתכוון רק לגברים שקופצים על נשים בסמטאות חשוכות ופוצעים את נפשותיהן לנצח במעשה שאין לו מחילה. הוא מתכוון גם לבדיחות סקסיסטיות, למונחים ספורטיביים כמו ״זורק כמו ילדה״, לשפת גוף גברית גדולה ומאיימת. ״אחד הדברים שאנחנו כגברים צריכים לעשות הוא להתחיל להקשיב לנשים״, הוא אומר. ״אנחנו תמיד צוחקים, בכל התרבויות, שגברים ובעלים שונאים להקשיב לנשים ולחברות שלהם כי הן מדברות בלי סוף. ובכן, אתה יודע מה? נשים הן לא קנקן ריק שמחכה שגברים ימלאו אותו. הן לא בהכרח אוהבות להקשיב לגברים. זה לא בא להן בקלות. זה פשוט משהו שהן לומדות לעשות, ורוב הנשים מנומסות מדי מכדי להגיד לגבר שלידן שהוא משעמם אותן. הנקודה שלי היא שזה לא מולד, נשים למדו להקשיב לגברים, ועכשיו אנחנו צריכים ללמוד את אותו הדבר. זו תהיה התחלה לא רעה״.
במאמר שלו ברנט יוצא כמעט נגד כל התנהגות גברית טיפוסית וקלישאתית, מה שהוא מכנה במאמרו בשפה כמעט אקדמאית ״הגדרת גבריות דרך דומיננטיות ואגרסיביות מינית״. עם זאת, לא מעט גברים, כפי שתעיד תיבת המייל שלו וכפי שיעידו אלפי הטוקבקים בכל מקום, חוו זאת כהתקפה ישירה על הגבריות שלהם, שזה יעד שלא ממש מומלץ לתקוף בו. בעיקר, אגב, אם אתה גבר בעצמך.
"גברים יכולים להשתמש בכוח שלהם כדי לשלוט בג׳ונגל, או שהם יכולים להשתמש ביכולות שלהם כדי לטפח גינה. כן, זו עבודה יותר קשה לטפח גינה, אבל באיזה עולם אתה היית מעדיף לחיות? הבעיה היא שגברים מפחדים משינוי. אוקיי. כולם מפחדים. אבל הזמנים משתנים. גברים חייבים להשתנות עם הזמן״
״כל קורא שחשב שאני אנטי גברי חסר הבנה עמוקה או משמעותית של מהי גבריות״, הוא קובע. ״אם אנחנו המין החזק, הרועש והאגרסיבי יותר, אז הבחירה שלנו אם להשתמש או לא להשתמש בתכונות האלו היא שקובעת איזה גברים אנחנו. גברים יכולים להשתמש בכוח שלהם כדי לשלוט בג׳ונגל, או שהם יכולים להשתמש ביכולות שלהם כדי לטפח גינה. כן, זו עבודה יותר קשה לטפח גינה, אבל באיזה עולם אתה היית מעדיף לחיות? הבעיה היא שגברים מפחדים משינוי. אוקיי. כולם מפחדים. אבל הזמנים משתנים. גברים חייבים להשתנות עם הזמן״.
זו מתקפה קצת לא פיירית, אתה לא חושב? גברים נאלצו לספוג לא מעט שינויים ב-30 השנים האחרונות, ויחסית לשינוי העולמי המואץ חלקם הלא קטן בכלל מתמודד איתו בהצלחה מרובה.
״האמת היא שאני כותב כתבה על הנושא הזה ממש בזמן השיחה שלנו. התזה שלי היא שכן, התקדמנו הרבה. זאת אומרת, תראה סרטים מלפני 30 שנה ותראה איפה אנחנו היום. זה מדהים. עם זאת, כשזזים כל כך הרבה לפעמים מאבדים את היכולת לזהות מה הבעיות האמיתיות. והבעיה האמיתית היא שגברים, כמין, עשו שינוי, אבל כל אחד מאיתנו לא באמת זז הרבה. האינטרנט שינה את העולם בצורה קיצונית, והוא מאפשר לנו לראות כל אחד ואחד מאיתנו, ונותן את הקול לאלו שאין להם. הצעקה עדיין לא קמה מכיוון הגברים, אבל אני מאוד אופטימי לגבי המין שלנו בעשורים הקרובים״.
אנחנו מדברים כל הזמן רק על גברים וגבריות. אתה לא חושב שלנשים יש גם, בכל זאת, איזשהו חלק בכל הדיון הזה?
״בניגוד למה שעשויים לחשוב, אני לא מסיר אחריות מנשים למצב של התרבות שלנו היום. כולנו אחראיים לעצמנו, לפחות במובן הפילוסופי. עם זאת, אני רוצה שנסיר, כחברה, את האחריות מהאישה המותקפת או מהגבר שתקפו אותו. האחריות היא על התוקף. לא אכפת לי אם האישה נגעה לו במפשעה כל הלילה, אמרה לו שהיא תשכב איתו, הלכה איתו הביתה, התפשטה ואז התעלפה. אם הגבר הזה נוגע באישה חסרת ההכרה הזו, הוא האשם היחיד. אני שונא טיעונים כמו ׳אבל הוא גבר! אתה יודע איך הם!׳, כי זה אומר שהאישה הייתה צריכה לדעת יותר טוב. זה להאשים את האישה, וזו הבעיה שלנו. האם הקורבנות תורמים לפשע? אז לא, אני לא מאשים את הקורבנות. אני מאשים רק את הפושעים״.
אז אם נשים לא יכולות לעשות כלום, לדבריך, מי צריך לעצור את זה? גברים אחרים?
״לא מזמן היה כאן סיפור שהכה גלים בארצות הברית. קבוצה של נשים הלכה ברחוב וגברים במכונית הטרידו אותם, זה קרה בטקסס. איזשהו גבר החליט שזה עבר את הגבול, והעיר להם. בתגובה המכונית עצרה, אחד מהגברים ירד ממנה, ואחר כך כולם, והכו את הגבר הזה עד אובדן הכרה. הוא התעורר בבית החולים עם שברים בגולגולת. רוב האנשים יקראו על זה ויגידו: ׳נו, למה ציפית? זה מה שקורה למי שמתערב׳״.
ומה אתה תגיד?
״שטוב מאוד שהוא חטף מכות. יותר אנשים צריכים לחטוף מכות מגברים אחרים. יותר גברים צריכים לקבל סטירות, אגרופים, יריות ואולי אפילו למות בידיהם של גברים אחרים. אחרת הם בוחרים בבטיחות שלהם על פני הבטיחות של נשים, גברים אחרים או ילדים. אם כולנו נחפש מחסה ונחכה שהאלימות הזו תעבור זה פשוט לא יקרה. הם נותנים לנשים לחטוף את האגרופים שהם מפחדים לקבל. אנחנו חייבים להתעמת עם התנהגות כזאת״.
זה קל לדבר כשאתה לא האדם עם השבר בגולגולת.
״תראה, אני לא מציע שנהפוך את העולם המודרני למערב הפרוע. אבל ברגע שאתה לא מגיב לאלימות כזו, אתה מאפשר אותה. אז אנחנו אומרים לעצמנו משפטים כמו ׳זו לא האחריות שלנו׳, או ׳אולי לנשים האלה הגיע את זה׳. זה בולשיט. אם היית רואה כלב משוגע תוקף מישהו בסמטה, היית מנסה לעזור? זורק סלע? קורא לפחות לעזרה? או שפשוט היית ממשיך הלאה ואומר לעצמך שזו לא האחריות שלך? אולי לי זה ברור יותר כי אני אח גדול ואני רגיל להגן על אחותי הקטנה. עבורי כל הנשים בעולם הן אחותי הקטנה״.
קיצוני? כנראה שכן. אבל בין בליל המילים הגבוהות והחשיבות העצמית, קשה להגיד שלבחור אין נקודה. ״כל מה שאני רוצה זה רק שנהיה גברים טובים יותר״, הוא מסכם. ״ושנפסיק להאשים את הקורבנות. הייתם מאשימים קורבן של תאונת דרכים בגלל שהוא החליט לחצות במעבר חצייה? בוודאי שלא. תפסיקו להאשים את הקורבנות, תתחילו להאשים את הטורפים. הגיע הזמן שנהיה טובים יותר. ואם הכתבה הזו התחילה דיון בנושא, אני עשיתי את שלי״.
