״אני צריכה זמן כיכר״, היא כתבה בקבוצה וכרגיל, כולנו התייצבנו בהרכב מלא.
כבר חצי שנה בערך שאנחנו פה. אותה כיכר, אותו ספסל. לפעמים אחד ימינה, לפעמים אחד שמאלה. יש ימים שטוב יותר ויש ימים שקצת יותר רע, אבל כבר חצי שנה שאנחנו פה, בעיקר באותו המצב. הכיכר היא נקודת האמצע של כולנו בעיר הזאת, היא מחברת אותנו. ואם מישהי צריכה ״כיכר״, סימן שהיא צריכה כתף.
אז אנחנו קודם מתייצבות, אחר כך שואלות שאלות.
עשר דקות היא ישבה על הספסל ובכתה. בכי פסיכודלי, כזה שלא נושמים בו, כזה שהיה צריך להגיע מזמן. עד עכשיו היא הדחיקה והדחיקה וזה מה שקורה כשמדחיקים: מגיעים לספסל ומתפרקים.
ארבעה צעדים קדימה, עשרה צעדים אחורה
מסביבנו היונים וחבורת הזקנים, מחוברים לצינורות על כסאות גלגלים, מלווים בפיליפינים. כולנו עושים תחרות מי החבורה היותר אומללה בכיכר. קארין סיפרה לנו שהיא לא יכולה בלעדיו, אבל שהיא בעיקר לא יכולה יותר להמשיך ככה. שתקנו. שתקנו כי לאף אחת מאיתנו לא היתה עצה נבונה להגיד, והלוואי והיתה לנו, כי אם היתה ודאי היינו מיישמות אותה על גם על עצמנו.
וכנראה שכוכב מארס שוהה בבית הרומנטיקה, מקרין על מאדים וזורח על ירח מלא או שמרקורי בנסיגה שקר אחר שאסטרולוגים תמיד מספרים, כי כולנו, פשוט כולנו, באותו מצב.
כולנו באותו המצב וכולנו הסתרנו אותו אחת מהשניה ולא כי לא רצינו לספר, פשוט נמאס לנו לשמוע אותנו מדברות על אותו הבחור, נמאס לנו לנתח את אותה הסיטואציה כל פעם מחדש, נמאס לנו להיתקע עליו ובעיקר נמאס לנו ללכת ארבעה צעדים קדימה ועשרה אחורה כבר חצי שנה.
ובכל זאת, אנחנו עושות את זה. כל פעם מחדש.
קארין וניר היו יחד עד שהוא שבר לה את הלב. מאז היא לא מרפה, וזה מתיישב בול עם חוסר היכולת שלי להרפות מאיתי או של הדר להתעקש על נתן או של שירן על גיא.
שירן שאלה איך זה שאני ואיתי שוב מדברים. סיפרתי לה שהוא התקשר ושהפעם החלטתי לענות. ושאם היא רוצה לתת לי על הראש, אז לא עכשיו, כי מספיק יש לי את ההורים שלי. אמרתי לה שאני יודעת שזו טעות ושאני יודעת שאשלם עליה מחיר כבד עוד זמן מה מעכשיו.
היא הסתכלה עלי, שתקה, חיבקה אותי ואמרה שזה בסדר, שגם היא וגיא חזרו להיות בקשר. הוקל לי, כי אם כבר להיות טיפשה, אז יותר קל בחבורה.
מעדיפות להילחם על חמורים
זה מדהים אותי, היכולת שלנו להתעקש על משהו שלא עובד. אנחנו מוצאות את הבחור הזה שסוף סוף עשה לנו משהו, שהחייה רגשות רדומים, שאחרי הרבה זמן גרם לנו לרצות.
ואז אנחנו מלבישות עליו עולם שלם של ציפיות ושל רצונות שלא בהכרח קיימים באמת.
ואנחנו מתעקשות. ולא כי הוא הגבר של חיינו, אלא רק כי הוא הדבר הכי רלוונטי שנמצא כרגע. וברור לכולנו שהוא לא האחד בשבילנו, שהוא הכל חוץ מטוב, ועדיין, אנחנו בוחרות במודע להתעקש.
והלוואי והיינו מהבנות האלו שיכולות להרפות בקלות ולדלג הלאה לבחור הבא, זה שכנראה יעשה לנו טוב. אבל לא. אנחנו מעדיפות כבר חצי שנה לתת צ׳אנס לזה שמאמלל אותנו. לזה שישנה את מצבי הרוח שלנו לתנודות קיצוניות שלא יביישו מאניה דיפרסיה מתקדמת שנשענת על מידת הסמסים הנכנסים ממנו.
כולנו בחורות חכמות, חכמות הרבה יותר מזה, בכל אופן. ולכולנו מגיע יותר. הרבה יותר. מגיע לנו נסיך על סוס לבן. ואף אחת, פשוט אף אחת מאיתנו, לא מאפשרת לו להגיע. אנחנו מקיפות עצמנו במחסומים אדומים, לא נותנות לאיש להתקרב.
כולנו מעדיפות להילחם על חמורים במקום.
כרגע? כרגע בא לנו קצת טוב שקרי
אני מאמינה גדולה באושר ובטוחה שהוא מגיע לכולנו, אבל לפעמים אני לא יכולה שלא לתהות האם באיזשהו מקום אנחנו גם קצת נהנות מהאומללות הזו. יתכן ואנחנו נהנות להיות הקורבן? כי מה כבר מרתק בחיים שגרתיים וטובים? ואולי בכלל אנחנו מייצרות את האקשן הזה בכוונה, כי אם יש אקשן, סימן שדברים קורים. לפעמים עדיף להתמודד עם אקשן שלילי מאשר עם ההבנה שבפועל לא קורה כלום.
בסופו של יום, הבחירה היא בידיינו, אז איך זה לעזאזל שכבר חצי שנה אנחנו בוחרות לא נכון?
ישבנו על הספסל עוד שעה, בעיקר שתקנו עד שנגמרה אספקת הבמבה והגיע תורה של מישהי אחרת להביא שקית חדשה. אמרתי להן שיבוא יום ויגיע האחד שיגרום לכל אלו עד היום להיות חסרי משמעות, שיטיל בספק את מידת העוצמה של מה שאנחנו מרגישות עכשיו. שיגרום להכל להראות כהבל הבלים.כולנו יודעות את זה, כולנו מסכימות על זה, וכולנו גם נפגשנו כעבור ארבע שעות עם הבחור שעושה לנו רע. היה לנו מספיק רע כל היום, אז נכון לעכשיו אנחנו קצת מותשות, מעדיפות שלא להתמודד איתו יותר היום. כרגע בא לנו קצת טוב שקרי. עד לפעם הבאה, עד לכיכר מחר בערב.
