״אני בריגרסיה״, מלמלתי בפה מלא שוקולד. ערב שישי היום ובמקום לעטות על עצמי את מיטב הבגדים החדשים שרכשתי במיטב הכסף שאין לי ולצאת לכבוש את העיר, אני תקועה על הספה שלה בגופיה לבנה מלאה בפירורי שוקולד, כובשת אחד אחרי השני את כל הקאפקייס נוטלה וחלב ממותק שאפתה לי.
זו מערכת היחסים בינינו. שירן אופה כשהיא מתוסכלת, אני אוכלת כשאני מתוסכלת. ומעולם לא קם זיווג יותר מושלם בעולם כולו.
״מה זאת אומרת ריגרסיה?״, היא שאלה, ספק מתעניינת ספק מנסה לגרום לי להשאיר לה לפחות קאפקייק אחד לרפואה. סיפרתי לה שאני חושבת עליו. שבימים האחרונים, אחרי כל הזמן הזה שעבר, הוא שוב מטריד לי את המחשבות. ושזה מעצבן ומכעיס אותי, כי אני יודעת יותר טוב מזה. כי אמא שלי חינכה אותי יותר טוב מזה, אז איך זה לעזאזל שאני נותנת לאידיוט הקטן הזה להשתלט לי על המחשבות כל פעם מחדש?!
לא בדיוק הבנתי באיזה יקום מקביל נראה לה הגיוני שהיא צועקת עלי, הרי שתינו יודעות שמרתה סטיוארט הקטנה אופה את כל הטוב הזה מהסיבות האלו בדיוק. אבל בדבר אחד היא צדקה: הגיע הזמן לאפשר למישהו להסיח את דעתי. הגיע הזמן לאפשר למישהו לחזר אחרי.
אני מהדור הרומנטי של פעם
אני אמנם בת 28, אבל משתייכת לדור הישן. ועם כמה שבא לי שדעתי תוסח, אני לא סובלת את סצנת הדייטים היום. הכל כל כך מלאכותי, פלסטי, מזויף, נטול אותנטיות וכוונות אמתיות. וכן, אני יודעת שאני נשמעת כמו זקנה בת 85 כשאני אומרת את זה.
אני מהדור של ההורים שלי. כאילו, לא פיזית, כי אם תגידו לי שאני נראית יום מעל 25 אני אבכה, אבל בסתר אני רוצה להיות כמו ההורים שלי, שחגגו שלשום 39 שנות נישואין. וכן, גם 39,000 פעמים שאמא שלי ניסתה לרצוח את אבא שלי ולהיפך.
ועדיין, הם ביחד.
ואולי זה בגלל שהוא כבר חצי חירש ולה אין סבלנות, אבל הם יחד.
אני מהדור הרומנטי של פעם, שמאמין בנצח נצחים ובוא נעבוד קשה על הזוגיות, כי זה אף פעם לא פיקניק, אבל אם בחרתי בך, סימן שאני מוכנה להפשיל שרוולים לנצח.
אני לא רוצה שהגבר שלי יעשה לי ״פוק״ בפייסבוק או יחפש את הפרופיל שלי אחרי שערב שלם ריגל אחרי ברחוב ודווקא בשלוש לפנות בוקר החליט לאזור אומץ ולפנות אלי בהודעה בפרטי במקום לגשת ולשאול פנים מול פנים אם אבא שלי גנן.
לא רוצה גבר שידפדף אותי ימינה באפליקציה שטחית, לא רוצה לבחור אותו מתוך קטלוג של בחורים מאיזה אתר הכרויות. רוצה שיעמוד מאחורי בתור לסופר ויפיל לי את המילקי. רוצה לעכב תור שלם באוטובוס כי חסר לי שקל לנסיעה, רוצה שמתוך קהל של נוסעים צווחניים ונהג רוטן הוא ישלים לי את הסכום ויציל אותי מבושה. רוצה שהכפכף שלי יתקע בחריץ המזדיין הזה במדרכה בשדרות בן גוריון והפעם במקום סתם להתעופף באוויר ולחשוף בפני כל העוברים והשבים את קולקציית התחתונים שלי מויקטוריה'ז סיקרט, אני רוצה ליפול עליו.
איפה את, רומנטיקה? לאן נכחדת בעידן של פלאפונים ומסכי מגע? איפה הבחורים על הברזלים? איפה ״הבחורות בוורוד״? איפה אתה, דני זוקו? בוא תציל אותנו! בוא, אם אתה גבר, ותסיח את דעתי.
ואז אמרתי לו שאני נשואה
היקום שכנראה שמע את תפילתי סידר לי את ״נייס ׳גיא׳ גופיה כחולה״. הלכתי על דיזנגוף בדרכי לכיכר לפגוש את שירן, שבכלל חיכתה לי בכיכר רבין. יותר מדי כיכרות בעיר אחת, יותר מדי קצרים בתקשורת. הוא הלך במקביל אלי, ניסה להדביק את הקצב, ניסה לאותת לי להוציא את האוזניות לרגע מהאוזניים. דווקא עכשיו? בדיוק הגיע הסולו שלי בשיר של קייטי ומאיפה אני יודעת עכשיו לכוון אותו לרחוב הנכון? אפילו לקבוע עם חברה בכיכר הנכונה אני לא מצליחה.
״אני מצטער שאני מפריע, את פשוט מוצאת חן בעיני..."
עכשיו לכי תתמודדי עם משפט כזה בחום של 78 מעלות בצל ועצבים של קיץ. ובכלל שמעת נכון או יתכן ואת כה מיובשת שעכשיו את גם מדמיינת גברים חסונים בגופיות כחולות נופלים לרגליך?
״מה?״, שאלתי, כי זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי ההמום.
״אני יודע שזה מוזר. את מתל אביב?״.
עניתי לו שכן.
ובאותה נשימה, שאני גם נשואה.
מה נשואה מה? לעזאזל אתי! אני משתמשת בתירוץ המפגר הזה כל כך הרבה פעמים ועושה שימוש רע בטבעת זהב של סבתא צילי ז״ל כל כך הרבה פעמים שאין פלא בכלל שאני רווקה ערירית שנידונה לחיי קקטוסים וחתולים בחדר חשוך.
״את מבינה את הבעייה שלי״, צרחתי עליה כשסוף סוף הצלחנו להסתנכרן על הכיכר הנכונה וראיתי אותה, לצערי בלי תבנית נוספת של קאפקייקס."אני יושבת ובוכה שהג׳נטלמנים נעלמו, שבצער רב ובטרם עת הרומנטיקה נפטרה, שאני רוצה גבר של פעם שלא מפחד להתחיל עם בחורה ולקחת את הסיכון, ואז כשסוף סוף מגיע אחד כזה, אני בורחת. ולמה? כי זה מוזר! כי למה שמישהו ירדוף אחרי מישהי ברחוב? כי אין כאלו יותר, אז הוא בטח אנס! אנס בגופיה כחולה ובלורית בלונדינית״.
״בהחלט נשמע כמו בן אדם מסוכן", היא אמרה.
כעסתי על עצמי. יום שלם שכעסתי על עצמי. אם לא הייתי מפחדת מעצמי סביר להניח שהייתי גם מרביצה מעט לעצמי.
אבל אז נזכרתי שתל אביב קטנה וכולם מכירים את כולם. תפסתי את המחשב וחיפשתי. לא עברו עשר דקות לפני ששלחתי: ״היי, זו אני... אז אני לא נשואה, אבל כן שקרנית פתולוגית וטיפשה. ואם זה (!!) לא ירתיע אותך, אני אשמח להזדמנות להוכיח לך שסך הכול אני בן אדם די שפוי, או לפחות שואפת להיות".
"זה המספר שלי", הוא ענה בחזרה. "שיהיה ערב טוב״.
אז הרומנטיקה כנראה לא מתה, היא פשוט מסתתרת נבוכה. כי בעולם שהפך ישיר מדי, מהיר מדי ובוטה מדי, לפעמים הרבה יותר קל לקרוא ״לא״ מאחורי מסך ולא להתמודד אתו פנים מול פנים על דיזנגוף באמצע יום שרבי במיוחד. ואחת למיליון, כשהיא כבר כן מגיעה אליך, הרומנטיקה, ואת מתבלבלת ובורחת, תתיישבי רגע מול המחשב, תחטטי קצת, ואולי תמצאי אותה שוב ותתני לה צ׳אנס. נשבעת לך שהיא הרוויחה את זה ביושר.
