"במקום לחגוג בברלין את הזכיה בגביע העולם אתה יושב כל היום בבונקר", זה מה שאמא שלו אמרה לו כשהטילים לא הפסיקו ליפול. כנראה שלא צריך להיות אמא יהודייה כדי לגרום לבן שלך להרגיש קצת רע.
הוא חי פה כבר שנה וחצי, גבוה וחסון, דואג להכל למרות שהוא נמצא במדינה זרה, אבל בימים כאלו כל מה שאני רוצה זה להגן עליו, לחבק אותו כאילו היה קטן וחסר אונים.
הוא עבר לפה בשבילי, בשביל האהבה. לא בשביל שום דבר אחר. יכלו להיות לו חיים טובים שם באירופה, חיים שקטים בהם הקונפליקט הכי גדול שלך הוא לאיזה פח תזרוק את את הזבל.
הייתה יכולה להיות לו עבודה טובה יותר, עם הרבה יותר כסף ממה שיש פה, שקט (עד כדי שעמום אם תשאלו אותי), תרבות שהוא מכיר, סביבה שהוא מכיר.
אבל הוא בא לכאן בשבילנו.
והאמת? בד"כ, חוץ מימי bad Israel לפעמים, הוא די נהנה. נהנה מהשמש, מהפתיחות של האנשים, מהשמחה, מהנצחונות הקטנים שלו ביומיום ומהחיים המשותפים שלנו פה.
ואז הגיעו הטילים.
פה, בבית, מעל הראש שלו
בערב הראשון, אחרי האזעקה הראשונה, הסברתי לו שזה בסדר לצאת בערב, שהחיים נמשכים, שגם אם תהיה אזעקה זה לא נורא. שנכנסים למרחב מוגן וממשיכים כרגיל. עוד לא סיימתיי את המשפט, וירדנו למקלט לעשות היכרות עם השכנים.
ואני רואה את המבט שלו כשהאזעקה שוב מייללת, כשהוא רואה יירוט של כיפת ברזל, ועוד אחד ועוד אחד, אני רואה שהוא לא מבין איך הוא הגיע למצב הזה בו יורים עליו טילים. 30 שנה הוא חי ממש בסדר בלי זה ועכשיו הוא צריך להתמודד עם מלחמה מכל עבר, עם סיכון ממשי לחייו.
זה כבר לא רק בדרום הרחוק. זה פה, בבית, מעל הראש שלו, בשמים הכחולים שהוא כל כך אוהב.
ולימודי העברית הימיומית, ה street-brow (עברית רחוב) כמו שהוא קורא לזה, מתמלאים במושגי מלחמה: "כיפת ברזל", "טילים", "פיצוץ", והמורכב מכולם: "יירוט". ויש גם "נהרגו" ו"נפלו", כי גם אלו מילים חשובות בלקסיקון הישראלי.
אבל הכי קשה, זה ההתמודדות עם החברים והמשפחה שם.
איך תסבירי להורים שלו שאנחנו כבר רגילים?
ביום הראשון, במחצית בה גרמניה הביסה את ברזיל במשחק היסטורי, הוא קיבל 50 הודעות לפחות מהחברים שם. הם ראו במחצית מבזק חדשות בו סיפרו על הכאוס המוחלט פה, ואיזה לילה של אימה מחכה לנו. החברים הטובים באמת אף הגדילו ויעצו לו לארוז כבר תיק לכל מקרה שלא יהיה.
ואיך תסבירי להורים שלו, שבטוחים שהבן שלהם באמצע אזור מלחמה עקוב מדם, שהכל בסדר.
שאבא שלו כותב לו באווירה סופנית שיפסיק לנסות להרגיע אותם כי הם מבינים שמשהו רע קורה ועל פי הניתוחים שהם עשו (אי שם באירופה הרחוקה) השקט באזור לא יחזור יותר לעולם, ומדינת ישראל על סף תהום. ולכי תסבירי להם שזה בסדר, שיש תקווה, שאנחנו למודי מלחמות, שזה עובר והכל חוזר לקדמותו ועוד מעט נשכח, ונזכר שוב בפעם הבאה, ושוב נשכח, כי ככה זה כאן.
ואיך תסתכלי להם בעיניים אחרי שלקחת את הבן שלהם למלחמה?
ואת גאה בו על איך שהוא מתמודד ומגיב לחברים שם שמפרסמים דברים שיקריים והזויים, איך אכפת לו להראות מה נכון ומה לא, איך השיח שלו משתנה לאט לאט משמאל לימין, איך הוא פתאום מבין יותר את המצב, את הסכנה, את המשמעות.
אבל את עדיין לא יודעת איך תשכנעי אותו שהוא לא צריך לדאוג לך כל פעם שאת עולה לאוטובוס, שהוא לא צרך לפחד שכל זה יגמר בפיצוץ רב נפגעים ושלא יקרה לך כלום.
והלחץ מתחיל להשפיע לאט לאט, ופתאום אתם רבים קצת יותר, גם על סתם דברים. ואת שוכחת שהוא פה במצב לא אפשרי, את שוכחת שסיכון חייו זה לא דבר שבשגרה עבורו, וכשאת פתאום נזכרת ומבינה כל מה שאת רוצה לעשות זה להגן עליו, בגופך, בנפשך בכל מה שיש לך.
וכבר הצעתי לשלוח אותו רחוק מכאן עד יעבור זעם, רק לקצת, אבל זה לא בא בחשבון בעיניו, כי בינינו, זה באמת רעיון טפשי. זה הוא ואני ביחד תמיד, ואחרי כל מה שעברתם מה הרעיון שתהיו בנפרד עכשיו. ואת לא יודעת מה לעשות.
ואני אוהבת. ואני יודעת שתמיד אמרנו שהאהבה מספיקה ואנחנו לא צריכים יותר מזה, אבל עכשיו זה קצת יותר קשה. ופתאום את המגוננת ולא הוא. ואת צריכה להזכיר לעצמך כל הזמן שזה עדיין יכול להיות רק אתם ולא משנה מה קורה מסביב ולא משנה אף אחד, זה את והוא.
ונכון, יש מלחמה בחוץ, אבל גם את זה אתם תעברו ורוחות של שקט עוד ינשבו פה.
