פנים רבות לה, לאהבה. אהבה בין בני זוג, אהבה למשפחה, אהבה בין חברים, אהבת האל, אהבת הארץ- הסיפור הזה עוסק בכל אחת מאלה ובכולן גם יחד. גדליה ונעמי פרנקל הגיעו הנה מתוך תחושת שליחות כדי לשרת בצה"ל, אבל רצה הגורל (או החמאס) שבמקום ירח דבש הם יבלו את השבת הראשונה שלהם כזוג נשוי בממ"ד, 3 קילומטר מהלחימה בעזה, בקיבוץ סעד, בדיוק בין שדירות לנתיבות.

היא:

נעמי נידרהופר, בת 22, הגיעה ממונטריאול שבקנדה להתגייס ולעבוד בגן ילדים בקיבוץ סעד

הוא:

גדליה פרנקל, בן 23, הגיע מאוהיו שבארה"ב להתגייס ולעבוד ברפת בקיבוץ סעד

הפגישה:

באוגוסט 2012 נפגשו נעמי וגדליה בתוכנית הצופים "גרעין צבר" המיועדת לאנשים בארצות הברית וקנדה שרוצים לעלות לארץ ולהתגייס. זה הולך ככה- הם נפגשים בחו"ל כמה פעמים כדי להכיר את בני הגרעין שלהם, מקבלים כמה הסברים על התוכנית ועל הארץ, מתחלקים לגרעינים ועושים עליה. נעמי, שהגיעה ממונטריאול, וגדליה הגיעו יחד לקיבוץ סעד בעוטף עזה, ומהשבוע הראשון הפכו להיות החברים הכי טובים: "חוץ מהאהבה לארץ הדבר שקשר אותנו בהתחלה היה פוטבול אמריקאי", היא צוחקת. "אני אוהדת את הניו אינגלנד פטריוטס והוא את הקליבלנד בראונז. היינו נשארים ערים כל לילה ביחד כדי לראות את המשחקים. למזלנו הקבוצות שלנו משחקות אחת מול השניה רק כל ארבע שנים, כי בעונה שעברה כשהקבוצה שלי ניצחה את שלו כמעט ביטלנו את החתונה".

"הקשר הזה היה טבעי: לי, לו ולכולנו". נעמי וגדליה ביום חתונתם (מתוך האלבום הפרטי)
"הקשר הזה היה טבעי: לי, לו ולכולנו". נעמי וגדליה ביום חתונתם (מתוך האלבום הפרטי)

ההתאהבות:

היא צחקה, כמובן, כי פוטבול אמריקאי אמנם חשוב, אבל החיים תמיד חזקים יותר, והחיים של נעמי וגדליה בארץ כללו התאקלמות של שלושה חודשים ואז כמובן גיוס. הוא התגייס לצנחנים, והגיע הביתה אולי פעמיים בחודש, והיא היתה חובשת באוגדת עזה, ואחרי שהתרגלו לראות אחד את השניה כל יום, פתאום נאלצו להיפרד לכמה שבועות: "לקח לנו קצת זמן להבין שיש כאן משהו מעבר, וכנראה המרחק עשה את שלו", היא מספרת. "התגייסנו בדצמבר, ורק בסוף פברואר התחלנו לצאת. המפנה קרה ביום חמישי אחד במסיבת סיום הקורס של גדליה. אולי בגלל ששתינו קצת יותר, אולי בגלל האוירה המשחררת של המסיבה, פתאום מצאנו את עצמנו מדברים בצורה מאד פתוחה על היחסים בינינו, ומתוודים על רגשות. זה היה מאד מוזר, ופחדנו גם שזה יהיה מוזר אפילו יותר לחברים מהגרעין, כי כולנו כמו אחים אחד של השני, אבל אחרי שדיברנו כל אותו הלילה והחלטנו שבמקום ללכת לבריכה עם כולם בשישי בצהריים, נצא לבית קפה לדייט רשמי. זה מה שקרה יום למחרת, וזה הרגיש כמו הדבר הכי טבעי בעולם, לי, לו ולכולנו".

ההצעה:

קיבוץ סעד הוא קיבוץ דתי, ולמרות שנעמי וגדליה גרו בחדרים סמוכים, בכל זאת הם עברו לגור יחד בבית משותף רק אחרי החתונה, וממילא במשך השנתיים של הצבא לא יצא להם לראות אחד את השניה יותר מדי. "לקראת סוף השירות לקחתי מיוחדת וטסנו ביחד לצפון אמריקה, שבילינו חצי ממנו בקנדה ואת השבועיים הנותרים בארה"ב אצל המשפחות של שנינו, ובימים האחרונים של המיוחדת החלטנו ללכת לטיול משפחתי עם שתי המשפחות יחד. נסענו עם ארבעת ההורים למפלי הניאגרה וכשהם הלכו לאיזה מוזיאון גדליה הציע את הגלגל הענק, וכשהיינו למעלה הוא כרע ברך עם הטבעת והציע. לקח לי חצי שעה להגיד כן, כי ברגע שהוא הציע התחלתי לבכות ולא הייתי מסוגלת לדבר, אבל הושטתי את היד ונתתי לו לשים לי את הטבעת ואני מנחשת שהוא הבין מה זה אומר".

החתונה:

כנראה שהוא הבין, אחרת יהיה קשה להסביר את האירוע עם הקייטירנג והרב וכמובן 300 האורחים שמתוכם 50 איש טסו יותר מעשר שעות כדי להיות בו. אביה המאמץ של נעמי בקיבוץ הוא רב, והוא חיתן אותם: "היתה חתונה מרגשת, שבה כולנו היינו משפחה אחת ענקית", נזכרת נעמי בתקופה שנראית רחוקה כל כך עכשיו אבל למעשה היתה לפני חודש בדיוק, "אבל שבוע אחרי שהתחתנו, לפני שהספקנו לעכל, התחיל הבלגן".

אחרי:

להזכירכם הקיבוץ שבו הם גרים נמצא בעוטף עזה, 3 קילומטר ממוקד הלחימה, ועשרה טילים נחתו ממש בתוך הקיבוץ. קיבוץ אחד, עשר נפילות. "כל המחלקה של גדליה ושלי נמצאים בפנים. כל החברים שלנו מהבסיס, ועוד כמה שקיבלו מילואים. בין הלוחמים לבין משפחות שנסעו להיות רחוקים מכאן, הקיבוץ די ריק, ואת השבת הראשונה שלנו כזוג נשוי בילינו בממ"ד. צה"ל נמצא בקשר ישיר עם הקיבוץ, ואנחנו בתור תושבים, מקבלים סמסים מפורטים בכל פעם כשיש חשש לחדירה, אזעקה, וכל דבר קטן. אמא שלי שאלה אותי הבוקר למה אני לא נוסעת למרכז להיות אצל חברים קצת. חשבתי על זה, אבל אני לא מסוגלת. הבוקר נסענו לירושלים ליום אחד כדי להיות בלוויה של אחד החיילים שנפלו, ושם ממש לא מרגישים את המלחמה, אבל כשאני נמצאת בסעד אני ממש רואה את המטוסים מעלי ושומעת את הבומים, אני כל הזמן יודעת שכל המבצע הזה הוא בשביל להגן עלינו, על האנשים של עוטף עזה. למשל עכשיו קיבלתי הודעת התראה מהקיבוץ, והרגשתי לגמרי לא בסדר להיות בירושלים ולא שם. אם הם עושים את כל זה בשבילי, לי בטח אין את הזכות לברוח".