אני מאוהבת בגוי גדול.

כלומר, הוא גוי, והוא מיתמר לגובה של שני מטרים ושלושה סנטימטרים. וכל מה שהוא מבקש לעשות עם כל הסנטימטרים האלו הוא להגן עליי. ולא הולך לו לאחרונה.

ביקשתי ממנו לא לראות חדשות, בשביל שלא ישתגע. במרירות אין קיץ הבהרתי לו שאנחנו רגילים לזוועות, להאשמות, לטילים ולמבצעים הצבאיים שמכלים את כל השפיות הרעועה שלנו. והוא - בעסק הזה של לאהוב ישראלית - רק ארבע שנים וקצת. הסיבולת שלו עדיין לא התפתחה דיה. אבל הסקרנות המזוכיסטית גוברת עליו, והוא בוהה בטלוויזיה, ודואג. קורא באינטרנט, ודואג. דואג, ומפחד.

הסקרנות המזוכיסטית גוברת עליו, והוא בוהה בטלוויזיה, ודואג. חיילי צה"ל בעזה (צילום: gettyimages)
הסקרנות המזוכיסטית גוברת עליו, והוא בוהה בטלוויזיה, ודואג. חיילי צה"ל בעזה (צילום: gettyimages)

הוא הולנדי אירופאי לא ממוצע בכלל. הוא לא הכיר את ישראל לפני שהכיר ישראלית אקזוטית (אני! אקזוטית! מי היה מאמין). הוא לא שמע שום דבר טוב או רע. אין לו תמונה בראש של מיהו יהודי. ההורים שלו גידלו אותו יפה נפש, רגיש ומלא תבונה. הם לא מילאו לו את הראש בדבר מלבד חלומות. והנה מצאנו אחד את השני, והוא, במסע הפרטי שלו, מצא את הדרך לישראל. והוא, בזוועה הפרטית שלו, גילה מיהו יהודי בעיני רבים כל כך מחבריו, מכריו, הקולגות שלו, ובבונים ברחוב ההולנדי.

ומאז הוא התחיל לפחד.

ישן עם חולצה של צה"ל

היינו בבית הכנסת בראש השנה והיה מרגש. לא ידעתי להסביר לו שום דבר. דת זרה לי, אבל מסורת קוסמת לי וחסרה לי. הוא מצידו לקח אותי לכנסיה בחג המולד והראה לי כמה יפה שם. גם אותו דת לא מעניינת.

הוא קורא על ישראל, על ציונות, יהדות. הוא שואל הרבה והתשובות תמיד מעניינות אותו. הוא מסתכל על תמונות צבא ישנות שלי, מנסה להבין את האווירה, מנסה לספוג את דרך המחשבה והסלנג. הוא הולך עם נצרת רימון שזרקתי בקורס מ"כיות במחזיק המפתחות שלו בגאווה ועונג.

כשהוא ביקר בארץ הרבה אנשים ניסו לטפס עליו, תהו אם הוא שחקן כדורסל ובאופן כללי שאלו אותי מה אני מאכילה אותו. הומור ישראלי שכזה. הוא קנה חולצה של צה"ל במוזיאון חיל האוויר ליד באר שבע והוא ישן איתה, גאה וסמוק. הוא נהנה להיות חלק, קטן ככל שיהיה, מישראל. הוא יודע להגיד מילים חשובות כמו "פופיק", "יאללה יאללה" ו"לילה טוב". נדמה לי שאפשר להסתדר עם זה לפחות עוד כמה שנים טובות.

הוא קורא על ישראל,הוא שואל הרבה והתשובות תמיד מעניינות אותו. הוא מסתכל על תמונות צבא ישנות שלי, מנסה להבין את האווירה. הוא קנה חולצה של צה"ל במוזיאון חיל האוויר ליד באר שבע והוא ישן איתה, גאה וסמוק. הוא נהנה להיות חלק, קטן ככל שיהיה, מישראל

כשיצאתי מהבית מוקדם אתמול הוא עדיין ישן. הוא בחופש של כמה ימים וזוכה לישון עד מאוחר. כשהגעתי לרכבת הוא התקשר. "את יודעת שאני לא כזה. את יודעת שאני גאה בך ואוהב את ישראל. אבל אני מבקש שתשקלי להוריד את מגן הדויד שלך היום. אני מפחד. יש כל כך הרבה דבילים בחוץ. בבקשה תחשבי על זה?". זאת הפעם הראשונה שהוא לא ביקש להכנס ראש בראש בגזענות, באפליה, בשנאה העיוורת.

זאת הפעם הראשונה שהוא התחיל לפחד.

שיקרתי לו באלגנטיות שאשקול את העניין. אבל שנינו קורצנו מאותו החומר, אני והגוי הגדול. אנחנו מפחדים אחד על השני אבל מלאים בביטחון שקט לגבי עצמנו.

ואז פגע טיל בשכונה שלי

המשפט האהוב עלי בהולנדית אומר: עדיף למות זקוף מאשר לחיות על הברכיים.

אני לא קיצונית בכלל. אבל את חיי היום יום שלי, בפאקינג אירופה, קיבינימט, אף אחד לא ייקח ממני. גם לא בבונים ברחוב.

הייתי בארץ הרבה במהלך אזעקות הצבע האדום. בתור באר שבעית (כבוד, עוצמה, מזרקות) היה לי העונג המפוקפק לקחת חלק באימה כבר לפני כמה שנים. תופעה מעניינת שגיליתי על עצמי ועל הגוי הגדול היא, שמסתבר שכשאתה רחוק מאדם שאתה אוהב, אתה מתחיל לאבד את הרציונל. כשהיו אזעקות כל הזמן, הוא רצה להגיע לארץ. לשמור עליי. שאלתי אותו האם הוא הפך למבנה בטון מזויין לאחרונה או שהוא עדיין גוי גדול. כי אם לא, עם כל האהבה והצער, עדיף לו להשאר בהולנד.

אבל לדעתי הוא לא רצה להגן עליי כמו שהוא רצה להגן על עצמו. הוא לא רצה להשתגע אם חס וחלילה משהו יקרה לי. הוא העדיף כבר להיות איתי בתופת.

לפני שבוע הייתה פגיעת טיל ישירה בשכונה שלי בבאר שבע. התמונות היו מבעיתות. במהלך השבוע היו הפגנות אלימות בצרפת, בריסל והולנד. הגוי הגדול מתערבל לתוך החור השחור הזה ולא מצליח להבין מה קורה ולמה זה קורה.

הוא ביקש ממני להוריד את המגן דוד, אבל לא שקלתי את זה לרגע. הפגנה פרו פלסטינית באירופה (צילום: gettyimages)
הוא ביקש ממני להוריד את המגן דוד, אבל לא שקלתי את זה לרגע. הפגנה פרו פלסטינית באירופה (צילום: gettyimages)

והוא רוצה להגן עלי, גם בגופו, והוא יודע שהוא לא תמיד יכול. וזה מתסכל אותו ומכאיב לו. אני רואה את החשש שלו כשהוא קורא את הטוקבקים באתרים ההולנדיים. "אם תקלעי להפגנה, או שמשהו או מישהו יציק לך, או אם תצטרכי משהו, אז ישר תתקשרי, טוב?".

טוב.,אהוב שלי. טוב.

אומרים שמלחמה מחזקת אהבות, בגלל זה יש הרבה ילדים שנולדו תשעה חודשים אחרי מלחמה עקובה מדם. אולי זאת איזו תחינה נואשת לחיים שיתגברו על המוות. בזמן מלחמה אין קיטש או ציניות גדולה מדי בשביל העיקרון הזה.

בעיניי מלחמה מחזקת את הפחד-אלוהים שלך. את המתח הכאוב בין הרצון לחיות לָנֵצח לבין העימות עם המוות הלא צודק. כולנו מחבקים את האהובים שלנו ומתפללים שמישהו למעלה יחוס עליו או עליה.

האהוב שלי לא דתי, אבל היום הוא מפחד פחד אלוהים.