אם יש משהו שאני שונאת, זה שהם צצים. פתאום צצים! עבר זמן, את במקום אחר, אספת את השברים ובנית את עצמך מחדש, ואז ברגע הזה, בדיוק ברגע הזה, הם יצוצו.

זה הסמס הלא קשור הזה פתאום באמצע הלילה. חיכית לו חודשים על גבי חודשים והוא תמיד יגיע כשכבר לא יהיה לך אכפת. זה להיתקל בו מבלי שרצית באיזה בר שכונתי וניטרלי לשניכם, כשאת באמצע דייט מהגיהינום או גרוע מזה, רוקדת שיכורה בחוטיני וחצאית קצרה מדי על שולחנות. זה הד״ש שהוא ביקש להעביר לך דרך האחות של הגיסה של האימא של הסבתא.

הם צצים, תמיד צצים.

כבר שלושה ימים שאני תקועה מול הטלוויזיה, מתפללת שהוא לא יצוץ. יש מבחר כל כך רחב של ערוצים וכבר שלושה ימים שאצלי הוא מסתכם בין חדשות ערוץ אחד לשתיים לעשר. בין יונית לוי לתמר איש שלום לגאולה אבן. מעבירה את הזמן בין המבזק של שלוש לשש למבזק של שתיים עשרה. חיה בין מבזק למבזק. וכל מה שבא לי זה לנפץ את כל המסכים בעולם, להחריש את כל תחנות הרדיו ביקום, לשרוף את כל העיתונים, להתחפר מתחת לפוך שלי ולצאת משם כשהכול יעבור. אבל עד אז, אני דבוקה למסך.

דבוקה למסך ולא יכולה שלא לחשוב עליו.

הראשון להבריק את המגפיים, הראשון לארוז את התיק

איפה אתה תמיר? איפה אתה במלחמה הארורה הזאת? אם היה שומע אותי עכשיו, ודאי היה טורח לתקן אותי: ״מבצע! לא מלחמה״. הוא תמיד היה קטנוני, וזה היה אחד הדברים שהכי לא סבלתי בו. ודאי הייתי מתרגזת ומשיבה לו שמבצעים יש בסופר ובסוף עונה שכבר היו מלחמות בשישה ימים, והן גם כן קורות בקיץ, עובדה. תמיד התחכמתי אתו, אחד הדברים שהוא הכי לא סבל בי.

הוא ואני היינו הזיווג הכי גרוע שידעה האנושות, פלא בכלל שלא הרגנו האחד את השנייה ובכלל ששרדנו כדי לספר. הייתה לנו אהבה מטורפת, עם דגש על הטירוף. היינו מהזוגות האלו שמרוב אהבה, שנאו אחד את השנייה. כשזה נגמר צרחתי עליו שאני אומללה, שאני לא יכולה יותר, שהוא חונק אותי ושיעוף לי מהחיים. אז הוא ארז את הדברים שלו ושבועיים אחרי הוא עף, עף לטיול שחרור הגדול שלו אחרי צבא ובזה תם הטקס. לא שמעתי ממנו יותר, למעט בחגים ובימי הולדת.

אני הייתי אומרת שזו מלחמה, הוא היה טורח לתקן אותי שזה מבצע. חיילי צה"ל ברצועת עזה (צילום: gettyimages)
אני הייתי אומרת שזו מלחמה, הוא היה טורח לתקן אותי שזה מבצע. חיילי צה"ל ברצועת עזה (צילום: gettyimages)

תמיר הוא קצין (מינוס הג׳נטלמן) ביחידה מאד מובחרת בצבא. הוא מפקד מוערך ומוערץ על ידי כל החיילים שלו. הצבא זה תמיר. הוא הראשון להבריק את המגפיים ולארוז את התיק. מה זה לארוז? יש לו תמיד תיק ארוז מבעוד מועד. הוא הראשון בקו האש. הוא בן לשושלת של אנשי צבא, הוא גדל לתוך זה, הוא חי את זה.

באחת המריבות הגדולות שלנו, ואלוהים יודע שהיו לנו הרבה כאלו, אמרתי לו שהוא מאוהב בצבא ושהוא לא מסוגל להכיל שום דבר אחר מלבדו. תמיר שתק, הוא ידע שאני צודקת, ובשתיקה שלו באותו הרגע אני ידעתי שאין לי אתו שום סיכוי.

בדיעבד, יתכן שבדיוק ברגע הזה זה נגמר.

מי מכין לו את הסנדוויצ'ים המגעילים שהוא אוהב?

כבר שלושה ימים שאני אוכלת חדשות לארוחת בוקר צהריים וערב ולא יכולה שלא לתהות איפה הוא. ומה עובר עליו. ומה עובר על אימא שלו המסכנה שבטח לא ישנה כבר שבועיים ולמי היא דואגת קודם, לבעלה או לשני הבנים שלה? והאם יש לו מישהי שיושבת בבית מחכה לו ודואגת? האם בכלל יש לו מישהי שדואגת לו? דואגת להכין לו את הסנדוויצ׳ים הדוחים האלו שלו שהוא אוהב עם הפסטרמה והמיונז לדרך? דואגת שלא יחסר לו מהמלאי גופיות הלבנות האלו מהסוג הזה שיותר נוח לו? דואגת להזמין מקום כבר מעכשיו לצימר הזה בצפון שהוא כל כך אוהב, זה עם הנוף בלילה ליום שאחרי?

וכל חיטוט שהעליתי בפייסבוק, או כל בדל מידע שניסיתי לדלות ממכרים, החזיר אותי לאותה הנקודה: איפה אתה תמיר? איפה אתה במלחמה הארורה הזאת?

אם יש משהו שאני שונאת, זה שהם צצים. והנה אני, כבר שלושה ימים מתכננת אסטרטגיה צה״לית משלי לאיך לעזאזל אני צצה לו שוב בחיים ומגלה אם הכול בסדר עם הבן אדם?! הימים האלו טרופים ובין ניסיון להיאחז בשגרה ולשדר עסקים כרגיל, כולנו מכירים מישהו. מישהו בפנים שנלחם או מישהו שיושב עכשיו מבוצר בבית מטילים או גרוע מזה, בגלל חדירת מחבלים. וקשה לי מספיק גם ככה לדאוג לכל החברים מסביב שלא משתפים יותר מדי, אז לפחות הוא, שיזרוק מילה! שאדע שהכול בסדר. וזה לא רלוונטי בכלל כמה שנים עברו מאז שריסקנו האחד לשנייה את הלב. אני דואגת, וכנראה שלעולם גם לא אפסיק לדאוג לו.

״רק תגיד שהכול בסדר, זה כל מה שאני רוצה וצריכה לדעת. כי אני דואגת וכי המלחמה הזאת מוציאה אותי מדעתי״, נשברתי וסימסתי. לקח לו כמעט יממה עד שהחליט להעיר אותי באמצע הלילה להודעת ״מבצע, ודעתך גם ככה לא הייתה מאוזנת אף פעם. הכול בסדר:)״

הוא תמיד היה קטנוני, אחת התכונות שהכי לא סבלתי אצלו.

ואני שונאת אותו, שונאת אותו כמעט כמו שאני אוהבת אותו, אבל לשם שינוי הלילה, אוכל סוף סוף לכבות את הטלוויזיה קצת וללכת לישון.