כמעט חודשיים שלא בכיתי בגללו, חודשיים! וברגע אחד מצאתי את עצמי מתפרקת, בוכה כמו שלא בכיתי חודשיים והכל בגלל שקית שוקולד.
פעם אחרונה שהייתי בניו יורק הוא שאל אותי מה אני מביאה לו מתנה. רצתי מהר לחנות למטה, וכבר היה לי ברור מה: את השוקולד שהוא הכי אוהב. מאז לא טסתי רחוק, לא השתמשתי במזוודה הגדולה, והשוקולד נשאר שם להישכח, להתקלקל, כמו היחסים שלנו.
והנה אני, חודשיים אחרי, בוכה עליו, בוכה על שקית של שוקולד.מה דייט? כמעט חתונה
יצאנו כמעט שלושה חודשים. לכם אולי זה לא נשמע הרבה, אבל בחיי רווקה תל אביבית בת 28 זה נצח נצחים, ובחיי דיילת אויר שכל שני וחמישי מתעופפת למקום אחר בעולם, זה כמעט חתונה.
קלישאתי יהיה להגיד שאני בכלל לא רציתי, אני מניחה שזה מה שכולן אומרות, אבל באמת, סוף סוף אחרי שנה של הרבה אכזבות הצלחתי להחזיר לחיי את השקט והיציבות שהיו חסרים לי, ואהבתי, אהבתי את המקום הבטוח הזה שלי עם עצמי. אבל כמה זמן כבר סאקרית של אהבה יכולה לשבת בחושך ולעשות שרירים? אז נפלתי, נפלתי חזק.
הכנסתי אותו פנימה ועד שכבר התחלתי להרגיש בנוח, לספר עליו לחברים ולהציג אותו בתור הבחור שאני יוצאת אתו (יוצאת! תראו איזה רציניים אנחנו!) הוא שלף לי את קלף ה״את מקסימה, ומדהימה, ומצחיקה, ויפה, אבל זה לא זה״.
והם תמיד יתנו לך רשימת תיאורים של האישה המושלמת לפני שידקרו אותך בלב עם ה״זה לא זה״. סליחה שאני קטנונית, אבל אם זה לא זה, אז מה זה כן זה?
אז במשך חודש עשיתי מה שכל אישה שבורת לב עושה: בכיתי. בכיתי בבית, בכיתי בחוץ, בכיתי אצל חברים, בכיתי בשמיים בטיסות ובכיתי בארצות נידחות. בין לבין בדקתי את הפלאפון שלי כל שניה, שחס וחלילה לא אפספס איזו הודעת ״עשיתי טעות, אני מתחרט״ ממנו.
כשסיימתי לבכות (טוב, ספק סיימתי וספק התייבשו לי העיניים), שוב עשיתי מה שכל אישה שבורת לב עושה: טעויות.
ערב אחד, כשהחלטתי שאני כבר מספיק חזקה נפשית, אך יותר מדי חלשה מיין, קרה הגרוע מכל: סימסתי. ומרגע שההודעה נשלחה ועד חודש וחצי אחר כך, היינו ידידים. מה זה ידידים? לקחתי את קלישאת הפרידות המפורסמת לאקסטרים, היינו ממש תלמה ולואיז, מינוס, אתם יודעים, הקטע הזה של לקפוץ מהצוק עם האוטו בסוף.
מטופש? יכול להיות, אבל הייתה לי הקלה. לראשונה מזה חודש הצלחתי להרים קצת את הראש מעל המים ולנשום. פתאום, אחרי חודש של נתק, לא הייתי צריכה להתגעגע אליו יותר. הנה הוא! זמין אלי מתמיד! אני רק צריכה לכתוב הודעה והוא יענה לי. אני רק צריכה לשאול אם הוא רעב, ואנחנו נלך לאכול יחד. אז אולי בכלל בכיתי רק על ההיעלמות שלו כבן אדם, ולא על מערכת יחסים שלא עבדה, ציפיות, אכזבה ולב שבור? אז שיקרתי לעצמי. שמתי פלסטר על הלב במקום לטפל בו באמת. והיה טוב. או, לפחות, היה לי טוב עד שישבנו בבר והוא התחיל עם המלצרית לידי והיה לי הכול חוץ מטוב.
תקוות בכל כוכב נופל
החלק הכי קשה הוא להרפות ולהבין שעשית כל שניתן היה לעשות. את לא מרימה ידיים, רק מבינה שיש דברים שלא היו ולא יהיו תלויים בך. אנחנו גדלות על סרטים הוליוודיים ואגדות עם נסיכים ונסיכות ופעם אחת, רק אחת, כי זה כל מה שצריך, בא לנו גם איזה סוף שמח באמת.
אבל החיים הם לא תסריט נוצץ, ובמציאות הוא לא ירוץ אליך באמצע לילה גשום, ידפוק על דלתך עם זר פרחים ויבשר לך כי גילה שהוא לא מסוגל לנשום בלעדייך. בחיים האמתיים את תעבירי חודש ליד צג של טלפון, תתלי תקוות שווא בכל ריס שנשר, בכל שעה עגולה ובכל כוכב נופל.
בחיים האמתיים, בזמן שאת תשבי בביצה של רחמים עצמיים, הוא יצא עם חברים שלו ונחשי מה? את לא תעברי לו במחשבות אפילו פעם אחת. אולי אחרי הבירה השלישית, כשהוא שיכור ויחפש עם מי להעביר את הלילה.
״כמעט הבאתי לך טייס ורופא״ בכיתי על כתפיה של אמא שלי כשהיא שאלה אותי מה מכביד עלי. אני לא בוכה אף פעם, בטח לא בפניהם, אבל זה כבר באמת היה יותר ממה שיכולתי לשאת. ״נו, אז טייס ורופא, למה יש לו זין אחר?״, ענתה אמא שלי באלגנטיות השמורה רק לה, ״מותק שלי! לכולם יש את אותו הדבר. ואמנם אני אימא שלך ומשוחדת, אבל בדבר אחד הטיפש הזה צודק: את מדהימה ואם הוא דביל מספיק כדי לוותר עליך, את ראויה לאחר שיזכה בכל הטוב שבך ולא יוותר לעולם. עכשיו לכי תנגבי את הפנים ורדי למטה, קניתי לך מהשוקולד הזה שאת אוהבת…״.
