"את רוצה לבוא איתנו לראות את המשחק?".
"מה", היא מעוותת את הפנים בגועל, "של המונדיאל?!".
מ.ו.נ.ד.יא.ל, היא הוגה את המילה הזו בגועל כמעט בלתי נתפס, ואז מסתכלת עלי בכזה גועל כאילו הצעתי לטגן את אמא שלה על מחבת.
"כן", אני מנסה, "מסי משחק, ונבחרת ניגריה היא נבחרת מעולה, יהיה משחק ענק. גם יהיה כיף, כולם ביחד כזה, יושבים, מדברים, זה נחמד".
"אבל מה אני אעשה שם?", היא מתעקשת שלא להבין.
"תראי איתנו את המשחק".
"אני לא רוצה".
"ראית פעם משחק?".
"לא. איכ. לא רוצה. אני שונאת כדורגל".
"אבל אם לא ראית אף פעם, איך את יודעת".
"אני יודעת", היא מתעקשת, "כדורגל זה אידיוטי והמונדיאל הזה אידיוטי. ספורט של בבונים".
אז נפרדנו. באותו רגע. למרות שיצאנו חודש, למרות שמאוד חיבבתי אותה, למרות שחשבתי שאולי, מי יודע, זה אשכרה יכול ללכת לקשר ארוך טווח. נפרדנו פשוט כי היא לא אוהבת את המונדיאל.
ועד שתגיעו לסוף הטור הזה, אני מבטיח לכם, גם לכם המהלך הזה יראה הגיוני.
קלישאה נבובה של אישה
אני אהיה הראשון להודות: אין לי סבלנות ל"בנות שלא אוהבות" את המונדיאל. זאת אומרת, יש לי את מלא הסבלנות לנשים שישבו מול משחק אחד לפחות בחיים שלהן, ניסו באמת להתחבר והחליטו שזה לא בשבילן, אבל מישהי שלא ראתה דקה של משחק, אף פעם לא ניסתה באמת להבין מה הקטע אבל בטוחה שזה לא בשבילה? תודה, אני את גיל 17 כבר עברתי.
ובכל זאת, למרות שזה נראה לי לא הגיוני בעליל, ארץ ישראל עמוסה בכאלו: נשים שלא רוצות לראות מונדיאל. כמו קלישאות נבובות של נשים בשנות החמישים הן יושבות להן בבתי קפה בהפגנתיות בזמן שכל העולם רואה משחקים, נופלות כמו פתיות לפרסומות שמזמינות אותן למבצעים מיוחדים בשעות המשחקים, משוכנעות, עדיין, בשנת 2014, שכדורגל זה 22 קופיפים שרצים אחרי כדור.
אז בסדר, שמענו אותך ואת ההפגנה הקטנה שלך: זה ברברי, את לא מבינה למה הם משחקים בזה, את לא מבינה מי יראה את זה, את לא מבינה למה. אחלה. רק שתדעי שכבר הפסקנו להתרגש מזה, והיום אנחנו יודעים את האמת: הבעיה היא בך, ולא בנו.
מי את שתשאלי מה הקטע?
כל העולם עוצר את נשימתו כשמגיע המונדיאל. חיילים מפסיקים להילחם (אגדה אורבנית מספרת שהיה הסכם בלתי כתוב בין חיילי לבנון לצה״ל שבזמן המשחקים לא יורים), אנשים מפסיקים לעבוד, אנשים כמוני מקבלים שיתוק מוחי מוחלט והופכים מאנשים נורמטיביים ומתפקדים לזומבים שסופרים את השעות אחורה למשחק בין אלג׳יריה לבלגיה. שני מיליארד איש, על פי הנתונים הרשמיים, צופים במשחקים הללו מסביב לעולם, אז מי את, עם כל הכבוד לדעות המוצקות שלך על ספורט שמעולם לא ראית, שתשאלי מה הקטע?
ולא רק גברים. זה נכון, בישראל אנחנו עדיין חיים באייטיז ובחלוקה המגדרית המפגרת הזו, אבל מחוץ לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון נשים אשכרה נהנות מהמשחק הזה. הן באות לעודד (סקר של הפרמייר ליג שפורסם לא מזמן טען ש-40% מאלו שבאו למגרשים הן אוהדות), הן צופות במשחקים, הן מתלהבות, הן עוקבות, הן מבינות, תודה לאל, מה זה נבדל. אז למה נשים בכל העולם כן, ורק בפרובינציה הקטנה שגמל עדיין נחשב בה כלי תחבורה לגיטימי לא?
שוב, שלא יובן לא נכון, אין לי דבר וחצי דבר נגד אנשים שניסו ולא הצליחו להתחבר לכדורגל, ואין לי דבר וחצי דבר נגד אנשים שלא רוצים לראות כדורגל. בבסיסו, אני אהיה הראשון להודות, כדורגל הוא משחק די משמים.
אבל כשהכוכבים הגדולים בעולם עולים על במה אחת, והאוהדים ממלאים את תפקידם נאמנה וצובעים כל פינה באצטדיון בטירוף מוחלט ושפוי לחלוטין, והקרנבל הזה מוצע בחינם, והתחרות הזו כבר מוכתרת כמונדיאל הטוב ביותר בכל הזמנים וכל משחק הופך להיות מותחן אגדי למה, בשם אלוהים, רק את יושבת עם הפרצוף החמוץ הזה בפינה?
למה? אני אגיד לך למה. כי את אישה ישראלית, זה למה. רוצות לדבר על שיוויון ועל זכויות האישה וכל זה? סבבה. אבל אני הסתובבתי בעולם, ובמיוחד בעולם הספורט. בהולנד יש יותר אוהדות מאוהדים בפאבים. בארצות הברית זו חוויה מלאת נשיות לראות משחק. לכו פעם תראו את המשחקים בפאבים בלונדון או בברצלונה, תודיעו לי אם מצאתם יותר גברים מנשים.
אם ברוס ספרינגסטין, האבנים המתגלגלות, לאונרד כהן, ניל לאנג ודיוויד בואי היומתאחדים לכדי הופעה אחת (או אפילו טוב יותר, היו מכריזים על תחרות כדי לקבוע מי מביניהם המוזיקאי הטוב בתבל) היית מרשה לעצמך לפספס קרנבל היסטורי שכזה? ברור שלא. אם ואן גוך ופיקאסו היו מכריזים על דו קרב ציור היית מרשה לעצמך שלא לראות את זה? בוודאי שלא.
אז למה כשמסי מפרפר את ניגריה וכל העולם יוצא מגדרו את מרשה לעצמך לשבת שם ולהתנהג כאילו זה לא מעניין אף אחד?
רק רוצים שתהיי חלק מהחוויה
הם רוצים, אם לנסות לסכם את זה במשפט, שהאישה שלהם תהיה חלק מהעולם שלהם. הם רוצים שהאישה שלהם לפחות תנסה. הם רוצים שהאישה שהם אוהבים תשב 90 דקות מול המשחק שהם אוהבים. הם לא רוצים להסביר למה הם צריכים לראות מונדיאל, הם לא רוצים להבהיר למה זה חשוב, הם לא רוצים לבחור בין ארוחת ערב שקבעת עם זוג חברים שהוא בקושי מכיר לבין משחק גורלי של נבחרת גרמניה.
אבל לא כאן. כאן אנחנו מקבלים חבורה של פסאודו אינטלקטואליות בעיני עצמן שרואות האח הגדול, ובלי בושה יסבירו לך כמה כדורגל הוא ספורט מטומטם ואיזוטרי. והקטע הוא שחוץ מבעיני עצמכן, זה לא עושה אתכן שוות יותר, או מגניבות יותר וזה בטח לא עושה אתכן חכמות יותר, למרות התדמית האינטלקטואלית שמודבקת משום מה לכל מי שלא רואה כדורגל.
למעשה, זה עושה אתכן ההיפך המוחלט מחכמות.
למזלך, עוד לא מאוחר. שלב שמינית הגמר נפתח בשבת והוא צפוי לספק כמה מותחנים אדירים. לא שתדעי את זה אי פעם אם תמשיכי לשבת שם ולהסתכל על הקיר במקום על המסך.
אז לא, לא נפרדתי מבחורה לא כי היא לא רצתה לראות את המונדיאל, אלא כי זה אומר עליה הרבה יותר ממה שהיא רוצה שזה יגיד: שהיא לא מוכנה לנסות שום דבר חדש, שהיא כלואה בתוך סטיגמה של אישה שאין לה שום מקום בשנות ה-2000, שהיא קלישאה מהלכת, שהיא לא מוכנה לצאת מהקומפורט זון שלה, שהיא לא מוכנה לעשות שום דבר בשביל מישהו אחר, והרשימה עוד ארוכה. ואני לא רוצה לחיות עם אישה כזאת. אז כן, את יכולה להמשיך לעשות דווקא ולהגיד שזה לא מעניין אותך. אבל את יכולה גם לשבת איתנו, לקחת חופן גרעינים, לשאול מי נגד מי (או יותר טוב, לקרוא על זה באינטרנט) ולעשות את הדבר היחיד שנכון לעשות כשיש מונדיאל: לסתום, לקחת חופן גרעינים ולהנות מההצגה הכי טובה בעולם
