לבקשתם של כמה בחורים רגישים, שטענו בשבוע שעבר שאני לא יכולה לכתוב ככה רק על6 דברים שגברים חייבים להפסיק לעשות,
אז הנה, לשם השוויון, 7 דברים שאישה צריכה להפסיק לעשות:
1. פרצופים
כאילו, באמת. רוצה להגיד משהו, תגידי אותו. מי יכול להבין את הפרצוף שלך? וגם, זה ממש לא עושה חשק ללכת לקראתך, וזה מה זה חלושס. מה זה פה, אירן? דברי!
לפני שבועיים החלטתם שבחמישי יוצאים והוא שכח? במקום זה הוא הלך לראות משחק אצל חבר וחזר הביתה קצת שיכור? אז מה את חושבת, שאת על הספה עם טרנינג מהוה יגרום לו לזכור אותך יותר טוב בפעם הבאה? שלפגוש אותך בפרצוף תחת ונראית לא משהו זה אחלה עונש? אמנם הוא ירגיש אשם לרגע, כשהוא יבין מה רצית, אבל בסופו של דבר ינטור לך שהרסת לו את המצב רוח, והיחידה שתיענש זו את. לא רק שלא היה לך מצב רוח כל הערב, גם עכשיו את עדיין מחויבת לריב הזה. במקום פרצוף פשוט תעשי תוכניות אחרות. תתלבשי, צאי מהבית, ותעשי משהו כיפי עם עצמך במקום לשבת, לכעוס ולתכנן מה תגידי לו ואיך כשהוא ייכנס.
ואם את ממש חייבת, נסי בצהריים למחרת, ובעברית ברורה: "מאמי תדע לך שקצת התבאסתי עלייך ששכחת שקבענו. אתה חייב לי ערב". תאמיני לי, הוא יקבע איתך ברצון וגם יקנה לך מתנה. על פרצופים ומשפטים כגון: "אם אתה לא יודע לבד אז לא משנה" תקבלי מתנה מהחיים: קמטים בין הגבות.
2. להתלונן כל הזמן
אם את מרגישה שבןהזוג שלך מתקשר אלייך מעט מדי (פור דה רקורד, פעמיים ביום לא כולל הודעות, זה ממש לא מעט מדי), או לא זוכר שנפגשתם בדיוק היום לפני חצי שנה, מדי פעם רוצה ערב עם עצמו או עם חברים, או שממשיכים להיות לו חיים בלי קשר אלייך- תעשי טובה לאנושות, סתמי.
למה? כי הוא נורמלי, זו את שחסרת ביטחון וקרציה.
אין שום קשר בין רמת האהבה שלו להתנהגות הנדבקת שאת מצפה לה, והכי חשוב, כי הגיע הזמן שתביני את העיקרון הפשוט הזה שאומר שגם אם צודקת והוא קצת מזניח אותך (ואני די בטוחה שהוא לא), הדבר שהכי מרחיק אותך ממטרתך, שהיא, אם אני לא טועה, להיות יותר קרובה אליו, הוא תלונות בלתי פוסקות וביקורת אינסופית.
אם את מרגישה שלא התראיתם מספיק לאחרונה, הסצינה שתעשי אמנם תגרום לו להיפגש איתך באותו ערב, אבל לא מרצון. גם אם באופן עקרוני הוא בעניין, ברגע שדרשת את זה בסגנון פאסיב אגרסיב, הרצון הזה קצת יורד. הוא יחזור אחרי כמה זמן, אבל אל תטעי: כל פעם שתעשי את זה, הרצון שלו יישחק עוד קצת, עד שייעלם לגמרי.
אז האופציות שלך הן כדלהלן: התמודדות עם הפחדים של עצמך לבד או בטיפול, פעילות קרדיו נמרצת או דפיקת הראש בקיר. רק בדממה. ואם את רוצה לתקשר את זה החוצה בכל זאת, נסי: "מאמי, אולי תבוא? התגעגעתי או אני חרמנית עלייך או נחש מה אני לובשת או כולם יחד. חמוד, לא מטריד, ובעיקר הרבה יותר יעיל.
3. לשאול "על מה אתה חושב"?
למה? א. כי מה זה עניינך כל דבר שעובר לו בראש. ב. כי הוא יגיד לך: "על כלום", "על עבודה", או "לא יודע". וזה לא מה שאת רוצה לשמוע. ג. אפרופו מה שאת רוצה לשמוע, הוא לא יגיד לך את זה, ואם הוא יגיד לך את זה את תרצי להקיא לו על הנעליים ולהיפרד ממנו. ד. כי כבר דיברתם, כבר הזדיינתם, וכי לילה. אף מערכת יחסים לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן במצב של חוסר שינה.
4. להיות צודקת
איכשהו תמיד, לא משנה איזה ריב היה ולמה, בסוף הגבר מתנצל. ואל תגידו לי שזה לא נכון, זה הכי נכון בעולם. לרוב האישה מתחילה את הריב (כאמור בסעיף 1), ולרוב היא כל כך פגועה ומוסרטת שהיא מעמיסה על הטענה האחת את כל התסכולים וחוסרי הביטחון שלה מכל בני הזוג שהיו לה עד עכשיו, כולל אבא, ומאמירה פשוטה שיכלה להיות עניינית, נוצר ריב מטורף שכולל בתוכו מליון דברים לא קשורים שיצאו לגמרי מפרופורציות, בכי, שינה בנפרד, טריקות דלת ועוד מרעין בישין.
אז הטענה הראשונית שלה היתה מוצדקת, נגיד? גם אם כן, כל מה שנהיה מזה כבר לגמרי באשמתה. מי יתנצל? הוא. למה? כי הוא לא רוצה לריב. מי צריך להתנצל? היא- כי באחוזים היא גרמה ליותר נזק. אבל לא. הריב הזה ייגמר רק בהתנצלות שלו, אחרי שלושה ימים של פרצופים, בכי, זעם קדוש והמתנה ליד הטלפון בתמיכתן של כמה חברות שמשליכות עליה את חוסר הביטחון שלהם וגם כמובן יותר נוח להן שגם היא לבד כמוהן, למרות שהוא לא עשה הרבה.
אולי זה קטע של מיעוט מדוכא, אבל לנשים יש בעיה רצינית להודות שהן טעו, במיוחד מול גבר. כאילו זה יוריד מכבודן להגיד: הגזמתי, סליחה, אני מפגרת, מה שהם אגב תמיד עושים, תוך ויתור על צדקתם ועל "כבודם". שזה מאד יפה, וצריך ללמוד לעשות את זה גם, וגם ללמוד להעריך. כל הקטע של הביץ' המפונקת הוא נורא לא מושך, אם רוצים שוויון, צריך להתחיל בלהודות שלא רק הוא אשם.
5. לא להבין במונדיאל
הסעיף הזה הוא באדיבות עורך ערוץ היחסים שלנו, עומר ברק, שביקש למסור לכן שאם את כבר מתעקשת לא לנצל את החודש הזה למסיכות פנים וערבי בנות, או סתם לקרוא ספר לעזאזל, לפחות תפסיקי להגיד כאלה משפטים: "אז רגע, אני לא מבינה, מסי לא בברצלונה? אז איך הוא עבר לארגנטינה?".
הלו, יש לך תואר שני, את בדרך לדוקטורט ולפני שעה פרצת לפנטגון, אבל להבין את ההבדל בין קבוצה לנבחרת זה מסובך מדי? זה פשוט לא הגיוני וזה סתם מעצבן. וגם, לא יכול להיות שארבעה מיליארד אנשים בעולם רואים מונדיאל ואת היחידה שמתעקשת לא להבין מה הקטע בזה.
זה לא מוציא אותך יותר חכמה מאף אחד. את לא צריכה לאהוב את זה, אבל לא להבין למה זה מרגש זה כבר פאק באישיות שלך.
הוא צודק עומר, המינימום שאת צריכה להבין הוא שהתחושה של השתייכות לקבוצת ענק של מליוני אוהדים שכולם רואים ומריעים באותה דקה בכל העולם בשידור חי היא מאד עוצמתית, וחוץ מזה, אתמול אחותי אמרה לי משהו נכון: "הכל יפה ושמח בכדורגל. הדשא ירוק, החוקים ברורים, שום דבר לא מסובך או אפרורי ומדכא. רק אנחנו כל הזמן מתעקשות להתעסק בדברים שמסבכים אותנו". צודקת.
6. להעמיד פנים שאת מאגניבה ולא אכפת לך שזה רק סקס
כי את לא. את יודעת שאת לא, אנחנו יודעים שאת לא, וחוץ ממנו, שנוח לו להאמין לך כשאת אומרת: "כן, מתאים לי הסידור הזה, אין לי כוח למערכת יחסים עכשיו", כולם יודעים שאת לא. לא רק שזה לא מעיד על כוח, אלא ההיפך, וזה גם מזיק לך נפשית, וגם לכל המין הנשי, שצריך להתמודד עם ההשלכות.
כולנו יודעים שאת בוכה לכרית אחר כך, ובסוף, בגלל הסיבה הכי דבילית, תתעצבני עליו ותפסיקי לדבר איתו. הוא יעמיד פנים שהוא לא מבין למה, ישלח לך עוד כמה "ערה", את תטעי לחשוב שהוא סוף סוף הבין שהוא רוצה יותר (הוא לא, הוא רק מחכה שתחזרי לנסות לשכנע את עצמך שבעצם נחמד לך להזדיין איתו מתי שבא לו), וחוזר חלילה. זה לא מה שאת רוצה, אז תהיי כנה עם עצמך, ואם צריך, רחמנא ליצלן, תהיי לבד.
7. לשקר בפרסום
כאילו, בסדר, בהתחלה כולם עושים קצת ייפויים למציאות, אבל למה את חייבת להגזים? אם תגלי לו שאת יותר אוהבת את אמא ואבא שלך מאשר למצוץ לו, הוא יעזוב אותך? לא הבנתי. הרי לא תעמדי בשקר הזה לאורך זמן ממילא, מה את חושבת, שאין לך חוץ מזה מה להציע, או שהוא כזה מפגר שזה הדבר היחיד שיעניין אותו בך? בכל מקרה את לא צריכה לשכב איתו אלא על ספה אצל פסיכותראפיסט, פעמיים שלוש בשבוע. תאמיני לי, זה גם יותר מספק.
