כששתי חברות של לורי דיוויס הודיעו לה בשמחה (עד כמה שאפשר להיות שמחים מזה, אתם יודעים) שהן זכו בכרטיסי כניסה חינם לבכורה של סרט דוקומנטרי חדש של אייץ׳ביאו, דיוויס סירבה בנימוס. ״ראיתי את הפוסטר״, היא תספר שנים אחר כך בראיון, ״ואיזו תמונה של בחור עם שיער ארוך שבכלל חשבתי שהוא בחורה, וידעתי שהייתה שם איזו פרשיית רצח של ילדים, ואמרתי לעצמי ׳וואו, יש לי דברים הרבה יותר טובים לעשות מאשר לראות איך הבחורה הזו רצחה את הילדים האלה׳״.

היא הלכה בכל זאת להקרנה במוזיאון המומה בניו יורק, וברגע הראשון שהופיעו פניו של דמיאן אקולס - אז רוצח מורשע, היום חף מפשע ובעלה - היא התאהבה בו לגמרי.

וסיפור האהבה הזה, שבעוד 48 שעות יגיע לשיא שלו, בהחלט מרגש את אמריקה, שלפחות על פי רשת האינטרנט מדברת עליו ללא הפסקה.

אגב, ״מרגש״ היא רק אחת מהמילים הנכונות לתאר את התכונה. מילים נכונות לא פחות יהיו: מסעיר, מכעיס, מבלבל, מכאיב, מרתיח. אפשר להתווכח איזו מילה תהיה נכונה יותר, אבל על דבר אחד יהיה קשה לעשות את זה: זהו, ללא ספק, סיפור האהבה השנוי ביותר במחלוקת שידעה ארצות הברית בשנים האחרונות.

הוא זכאי. בערך

״פרשיית הרצח של הילדים״ הזו היא עדיין, גם אחרי 21 שנה, אחד הפצעים המדממים בהיסטוריה המאוחרת של ארצות הברית. הפרשייה, שלימים הפכה לידועה כ״פרשיית השלישיה ממערב ממפיס״, הייתה רצח מזעזע של שלושה ילדים בני שמונה. השלושה נעלמו מבתיהם ב-5 במאי 1993, ולאחר כמה ימים גופותיהם נמצאו בנהר כשנראה שהם עברו התעללות בלתי נתפסת (מפאת התחשבות בקוראינו, נימנע מלתאר אותה כאן) במסגרת טקס כלשהו של תנועת כת השטן או דומה לה. אמריקה בכתה על גורלם של שלושת הצעירים הרכים שמתו מוות איטי ואכזרי בצורה לא אנושית, ודרשה דבר אחד: נקמה.

והנקמה הגיעה.

כמה ימים אחר כך נעצרו שלושה חשודים: ג׳ייסון בולדווין, אז בן 16, ג׳סי מיסקלי, בן 17 ודמיאן אקולס בן ה-18, בעל הרשעה קודמת בגניבה מחנות. אחרי משפט בזק, שני הצעירים הראשונים נשפטו למאסר עולם. אקולס נשפט לאגף הנידונים למוות, בבידוד מוחלט.

אבל למרות שהשלושה הלכו לכלא והצדק נעשה, משהו הרגיש לאמריקאיים לא ממש בסדר בהליך ההרשעה. סרט שעשו באייץ׳ביאו ב-1996 על הפרשה, ״גן העדן נאבד״, חשף בעייתיות במשפט, מסמכים כוזבים והרשעה של אקולס ללא הוכחה אחת לרפואה. הדבר הוביל עיתונאים נוספים לחקור את הנושא, וכולם חזרו עם אותה מסקנה: לתביעה אין אקדח מעשן. למעשה, ככל שהלכו ונקפו השנים גילו העיתונאים שאין לה אקדח בכלל.

במקביל, התפתחויות טכנולוגיות בחקר הדי.אנ.איי הובילו לאפשרויות חדשות, וב-2007 ביקש אקולס להישפט מחדש. הבקשה סורבה בתחילה, אך בעזרת מאבק ציבורי עיקש של לא מעט אזרחים וגם מפורסמים דוגמת ג׳וני דפ ופיטר ג׳קסון (שגם תרם לא מעט כסף לסיפור) שהסיפור נגע לליבם, הובילו לפתיחת התיק מחדש. בדיקות די.אנ.איי שנעשו לראשונה על הגופות לא מצאו זכר לדי.אנ.איי של הרוצח המקורי. בנוסף, שערה שעל פי חומרי החקירה הייתה של אקולס ונמצאה על גופתו של אחד הילדים התבררה כזיהוי שגוי ביותר, והתביעה נדרשה לענות על שאלות קשות ביותר, שהובילו למשפט חדש.

לא ניכנס עכשיו לסמטוכה המשפטית הבלתי גמורה של הסיפור הזה (אבל אם אתם בכל זאת רוצים להיכנס, הכתבה המרתקת הזו תספר לכם את כל מה שאתם צריכים לדעת), מכיוון שמדובר בחומר משפטי של עשרות אלפי מילים, אבל הנה השורה התחתונה שלו: 18 שנה אחרי שנידון לבידוד מוחלט, דמיאן אקולס יצא לחופשי כשהמדינה הודתה, בסרבול משפטי יוצא דופן, שהוא (בערך) חף מפשע. יש רק בעיה אחת עם הסוף הטוב, כביכול, של הסיפור הזה: הרוצח האמיתי עדיין לא נמצא. ואמריקה לא יכולה שלא לתהות: מערכת המשפט טעתה כבר פעם אחת. מה אם המערכת טעתה שוב?

עשרות מכתבים, חתונה וספר

חזרה אל ההקרנה ההיא ב-1996, חזרה אל לורי דיוויס, שאז, בגיל 32, הייתה אדריכלית צעירה ומצליחה בתפוח הגדול ורשימת לקוחות מפורסמים הולכת ותופחת. ולמרות שחייה היו נורמליים לחלוטין עד אותה תקופה, פרצופו של אקולס לא יצא לה מראש. אחרי כמה ימים היא החליטה לכתוב לו מכתב.

שבוע אחר כך היא גם קיבלה ממנו תשובה.

צמד המכתבים הללו הוביל לעוד עשרות מכתבים ביניהם, ובמהלך ההתכתבות השניים התאהבו. ב-1998, לאחר שהבינה שלא תוכל להתרכז עוד בעבותדה, סגרה דיוויס את משרדה ועברה לגור ליד הכלא על מנת להיות קרובה יותר לאהובה החדש. ב-1999 הם התחתנו בתוך הכלא, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרשו להם להחזיק ידיים. או אז החליטה שהיא מקדישה את חייו למען שחרורו.

את הסיפור שלה מתארת דיוויס, היום בת 50, בפרוטרוט בספר חדש ״שלך לנצח: אהבה באגף הנידונים למוות" שיצא לחנויות עוד יומיים (17.6) וכבר מעורר, מן הסתם, התעניינות עצומה באמריקה. בספר, בין היתר, יחשפו כל המכתבים בין אקולס (שאותם שמר מכל משמר בכלא) לדיוויס, וכמובן שכל פיסת מידע שכזו מרגשת ומסעירה את הציבור.

למרות שהחתונה נערכה ב-1999, ההתרגשות מסיפור האהבה הזה היא טרייה לחלוטין. אקולס יצא לחופשי רק ב-2011, בגיל 37, אחרי 18 שנה ו-78 יום בכלא, ולדברי דיוויס לקח לו שנתיים להסתגל לעולם האמיתי (אך במהלכן גם הספיק לכתוב ספר על תקופתו בכלא שהפך לרב מכר היסטרי). בשנה האחרונה החלו השניים לעשות הרצאות משותפות, לכתוב כתבות והספר, איך לא, הוא השיא של מסע היח״צ של השניים. על פי הניו יורק פוסט ישנן שלוש חברות הפקה גדולות שכבר התעניינו בזכויות לסרט, אולם אקולס, כך נכתב, סירב לכולן, בדיוק כמו שסירב לעשרות הצעות אחרות, לדבריו, משום שהוא רוצה לחיות את חייו בשקט, ולא יעשה מהלך ציבורי שכזה עד שימצאו את הרוצח האמיתי. האם מדובר בדרישה אמיתית או בדרישה לסכום כסף גדול יותר? ימים יגידו.

בינתיים, כאמור, אמריקה מתמרקת לקראת הספר, שצפוי לככב במקום הראשון ברשימת רבי המכר מיד עם צאתו. הוא גורר אחריו, איך לא, גם לא מעט ביקורת. סיפור אהבה זה יופי, אבל בכל זאת יש לנו עסק עם שלושה ילדים רכים ומתים, ורוצח אכזרי במיוחד שעדיין מסתובב חופשי. ושוב, יש לא מעט אנשים באמריקה שעדיין תוהים - רובם הגדול מסתתרים בעילום שם מאחורי המקלדת - האם זה בכל זאת אקולס עצמו, אף על פי שראוי להזכיר שוב ושוב שחפותו הוכחה מעל לכל ספק הגיוני.

אבל בינתיים לא נראה שמערכת המשפט והחוק ממהרת למצוא את הרוצח האמיתי, ובוודאי אין לה כוונות לחפש שוב הרשעות שיוכיחו את אשמתו של אקולס. השניים שכרו ממש לאחרונה דירה בהארלם, וצפויים לצאת למסע יח״צ נרחב בעקבות צאתו של הספר. סיפור האהבה המופרע שלהם, כנראה, יפרנס אותם היטב. כעת נותר רק לקוות שזוהי החוליה האחרונה בפרשייה האיומה והכואבת הזו. אמריקה, כך נראה, לא תעמוד בעוד טוויסט בסיפור הקשה הזה.