תמיד כשאני עוברת ברחוב באיזה ערב חורפי, ולאפי מגיע ריח של עשן ארובה, אני מיד מקנאת. אחר כך אני נזכרת בנווה צדק. לפני כמה שנים שכרתי בשכונה חדר קטן, בבית בן שתי קומות. הייתה לו חצר מרוצפת, סלון גדול, מטבח פתוח ועץ זית. אם הייתי שמה לב אז, כשבאתי בפעם הראשונה לראות את הדירה, שיש שם עץ זית, סביר שההרפתקאה הזו לא הייתה מתרחשת לעולם.
הגעתי לשכונה הקטנה והריחנית הזו אחרי פרידה בה השלתי ממשקלי עשרה ק"ג. תמיד כשאני בדכאון אני מרזה. כשאני בדיכאון בא לי להקיא, וכל מה שנכנס גם רוצה לצאת. אז אני מוותרת על התענוג. אוכלת ביסים קטנטנים מאיזה לחם עבש עם קצת חומוס ומסתפקת בזה. בגלל זה, כשאני בדיכאון אני לא יודעת אם אני יותר עצובה או יותר מרוצה. מה זה חשוב? העיקר שחטובה.
קורי הפרידה כבר הלכו ונמסו, השומנים הלכו ונשרפו, וככה, קלילה וקצת מאושרת העברתי את פקלאותיי לדרום העיר. קיבלתי שותפה שחקנית ושותף קיבוצניק, מכונת כביסה ואמבטיה קטנה. החדר היה קטנטן, אבל נמצא בסופו של גרם מדרגות שמאוד ריגש אותי. גם אווירת "בית פרטי" וגם הזדמנות להשיל עוד כמה מיליגרמים. מבסוטה. לו רק ידעתי מה מחכה לי.
הוא חתיך, את גם
כשהחדר עוד על ארגזים והניילון עוד על המזרון יצאתי לנשום אוויר, לשתות בירה ולהבין שאני חופשייה. וכך, ביום בו בשנת 1942 האימפריה היפנית כבשה את מנילה, היא כבשה אותי. "בואי נלך אלייך", אמרה ג'. לא עניין אותה שאני עוד ארוזה ושהמיטה עטופה בניילון. "אני אעזור לך להוריד אותו", אמרה באסרטיביות קצת סמוקה.
והיא אכן עזרה לי להוריד אותו, לא לפני שכשלנו ונחבטנו בציוד שפתאום נראה לי לא שלי, כזה ששייך לחיים בכלל אחרים. רציתי לזרוק הכל מהחלון ולהשאיר רק אותה בחדר. וככה, על מיטה ריקה מסדין או שמיכה, עשיתי את הפאדיחות הראשונות שלי בדירה. עשינו הרבה רעש והשותפה התפלצה – ועוד יותר, היא התחרפנה כשמצאה את ג' במטבח עירומה למחצה. נו, חשבתי לעצמי, לפחות לא אצטרך לקיים את שיחת ה"כן, אני לסבית גאה".
בבוקר, פרועת שיער, פתחתי את דלת חדרי בחשש, אבל למזלי השותפה עמדה שם מחוייכת ושאלה "אני מבינה שגמרתן?". צחקנו, ודילגתי למטה להכין ארוחת בוקר דשנה. פאק, מילמלתי לעצמי אחרי שתקעתי לחמנייה לבנה וענקית עם נקניק וחביתה מ-4 ביצים. אני כבר לא בדיכאון, איזו מועקה.
עוד באותו ערב פגשתי כמה חברים בפאב בפלורנטין. ופתאום, הבחור שעבד שם, שתמיד הייתי מהנהנת לו לשלום סתמי, נראה לי לא סתמי בכלל. עוד לפני שהבנתי שאני נמשכת לנשים, אהבתי גברים עם שיער ארוך. כזו לסבית, בחיי. איך לא עליתי על זה כבר אז? לא זוכרת איך זה קרה, אולי מכוחה של האינרציה, אולי מכוח הכבידה, הוא מצא את עצמו באותו לילה עוזר לי לשים סדין, וגם ציפות צבעוניות.
למה צריך לבחור?
אל תבינו לא נכון, אף פעם לא הייתי פרפר גדול, רק לפעמים ברחש קטן. זה פשוט היה הבית הזה, והשכונה הזו, וריח הארובות, וכל ה"אירופה" הזה. זה היה רק הלילה השני שלי בדירה, וכבר הפאדיחה השנייה שלי בה. בבוקר, פרועת שיער, פתחתי את דלת חדרי בחשש, "אז אני מבינה ששוב גמרתן?".
אבל כש-ר' יצא מהחדר, הלסת שלה נשמטה. היא צחקה בקול גדול, ומאותו הרגע הפכנו לחברות טובות. היא הייתה שומרת הסוד שלי, הפסיכולוגית שלי, השפית שלי, וזו שסוגרת אחריהם את הדלת בבוקר. פעם היא ופעם הוא.
היחסים הפתוחים נמשכו מספר חודשים, בהם אהבתי את שניהם, נסחפתי במערבולות, הייתי כאדם חצוי לשניים. הם ידעו אחד על השנייה – קיבלו את היחסים האלה בהבנה, אך העדיפו לא לשמוע מה קורה "בצד השני". היו שהרימו גבה, היו שלא הבינו איך אני יכולה לישון איתו וללכת אחר כך לטיול בים איתה, או הכצעקתה – כיצד אני יכולה לישון איתה ולעשות שנ"צ איתו.
הם אכלו מאותו המסטינג, ואני לא רציתי להזדכות על אף אחד מהם. לא רציתי לבחור, ולמזלי, גם לא לחצו עליי לבחור. על המינוסים שלה הוא פיצה, ועל הזיפים שלו היא פיצתה. חשבתי שזה מושלם ככה, ונורא מרגש. קצת אסור והרבה מותר. כשהתעייפתי מ"שטויות של בנות" ברחתי ל"חספוס של גברים", וכשרציתי להתכרבל ולראות סרט במיטה, קמתי ממנו והלכתי אליה.
זה נשמע מאוד אנוכי ואגוצנטרי, חסר כל התחשבות, נבזיות ממש. אני יודעת. אבל לא כך היה. אהבתי אותם והקדשתי לכל אחד מהם תשומת לב ראוייה. החיים במקביל חידדו לי את החושים ופיתחתי יכולת לשים לב לדקויות, לרצונות ספציפיים, לרגישויות שונות אצל כל אחד מהם. תשומת הלב הזו לפרטים נוצרה כי הקשבתי חזק וקלטתי כל מילה, רצון, או העדפה, הכל כדי לא להתבלבל ולטעות ש-ג' אוהבת שמלטפים אותה כאן, כשבעצם זה ר' שאוהב את זה כאן.
אלא שאז הוא התאהב בי, והיא, התחיל להימאס לה כל הריח הזה שלו. הוא ניסה להתקרב מדי, והיא הלכה והתרחקה מדי. ואני רציתי בדיוק את ההיפך. פתאום מצאתי את עצמי, אחרי חודשים ארוכים, ישנה לבד. זה היה מוזר, וקר, ובודד, אבל הבנתי שהרפתקאה כזו לא יכולה להימשך חיים שלמים. הקנאה חייבת לצוץ, השגרה והכעס מוכרחים לצוף, והאמת, כבר תמו לי הכוחות ונהיו לי מלא קשרים בשיער.
שלחתי אותם לדרכם והם שילחו אותי לדרכי. הייתי עצובה שזה נגמר, מן סיפור כזה של פעם בחיים. אבל בהכנעה ובנעימים הבנתי שמונוגמיה היא טובה, ושכדאי לשאוף אליה. כשהבחנתי ערב אחד בענפים של עץ הזית מנסים לחדור דרך חלון חדרי, נבהלתי, השתעלתי, והחלטתי לעבור דירה.
