אחרי עשרים שנות נישואין ועשרים ועוד חמש שנים של חברות נדירה גיליתי שאשתי, אם ארבעת ילדי, אשת הסוד שלי והחברה הטובה ביותר והיחידה שלי בחיים בוגדת בי.

הרגשתי כאילו שהפכתי להיות במאי בסרט של אשתי ובן זוגה. דמיינתי כל רגע משותף שלהם: כאן היא מסתובבת איתו ברחובות ברלין הקרה מחובקים אחרי שסיפרה לה שהיא בנסיעת עבודה, כאן הם עולים לחדר במלון. וזה כואב, כמה שזה כואב

אני, שמעולם לא חשדתי בדבר, הוצפתי יום בהיר בחששות לא מוסברים. לא יכולתי להצביע על פרט כזה או אחר או התנהגות חשודה כי הכל היה תקין, בלי ממצא פתלוגי, כמו שאומרים הרופאים.

עם זאת, חששות החלו לקנן בי. ניסיתי לדחוק, להרחיק, להסביר לעצמי שהכל דמיוני, שאשתי-שותפתי לחיים-החברה הכי טובה שלי לעולם לא תעשה לי את זה, אני הרי מכיר אותה טוב יותר מכל אדם אחר.

וראיתי הכל, ורק את זה לא ראיתי.

אינני בוכה אף פעם. עד עכשיו

החששות התגברו ללא סיבה נראית לעין. הייתי חייב לשחרר, להיפטר מהתחושות. אבדוק מעט, רק קצת, כך הרגעתי את עצמי. רק אסיר את החשש והכל יחזור למקומו בשלום.

קלישאות של סיפורים כאלו תמיד מספרות שזה התחיל בבוקרו של יום בהיר, אבל אצלי זה באמת התחיל בבוקרו של יום בהיר, בבוקר שבו החלטתי לבדוק האם אשתי בוגדת בי.

השארתי טייפ מנהלים קטן עם הקלטה והכל קרס. החששות התממשו, לאשתי יש מאהב. היא מנהלת חיים כפולים. עולם שלם ושחור נגלה לעיני, עולם שכולו לא שלי.

מה הדבר הראשון שמרגישים שמגלים? לא כעס, באופן מפתיע. הדבר הראשון שמרגישים הוא את הראש, שלא מפסיק לחשוב. מה קרה? מה זה אומר? מה יהיה איתנו? האם הסתיימו החיים אליהם הורגלנו בעשרים שנות נישואין? ומה עם הילדים? האם מתגרשים? אם כן, איך? מאיפה אני אקח עו"ד, אני לא מכיר אף אחד בתחום ומעולם לא נזקקתי לשירותיו של אחד כזה.

החיים שלי קרסו בבת אחת. לא ידעתי מה לעשות וכיצד להגיב. נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע ללא כיוון וללא מטרה. לאט לאט חדרה אלי ההכרה שלמעשה איבדתי את כל עולמי, כפי שהכרתי אותו עד אותו יום. בבת אחת האישה, החברות המושלמת, השותפות, הילדים, המשפחה המאושרת, הכל התנפץ לרסיסים ברגע.

מה הדבר הראשון שמרגישים שמגלים? לא כעס, באופן מפתיע. הדבר הראשון שמרגישים הוא את הראש, שלא מפסיק לחשוב. מה קרה? מה זה אומר? מה יהיה איתנו? האם הסתיימו החיים אליהם הורגלנו בעשרים שנות נישואין?

לפתע התחלתי לבכות. זה החל בתחושת לחלוחית בזווית העין, סוג של הרגשה מוכרת ממקום רחוק, אבל ממש לא משהו שאני רגיל אליו. בשנייה הראשונה הרגשתי את הצורך להרים את היד ולנגב במהירות את הדמעה. התביישתי מעצמי. אבל לאט לאט החלו להצטבר דמעות נוספות ופתאום פרצתי בבכי. תחילה עוד ניסיתי לדחוק ולהחניק זאת אך בשלב מסוים כבר לא הצלחתי לבלום את הרגשות ובכיתי בקול רם, בוכה וצועק: "למה לי, למה? מה עשיתי רע? למה הרסת לנו את החיים?!"

הדמעות זלגו ללא הפסקה, מרטיבות את שתי לחיי. במשך יותר מעשרים שנה לא זלגה אף לא דמעה אחת מעיניי, לא במציאות ולא בסרטים, אף פעם. אשתי ואני היינו בטוחים ששקיות הדמעות בגופי יבשו ואינן קיימות עוד והנה, אני בוכה ולא יכול לעצור.

ריבונו של עולם, היכן הצדק?

הכאב היה קשה מנשוא. לא הבנתי למה אני בוכה. לא הבנתי בכלל מהו הרגש הזה שהשתלט על גופי. האם זהו עצב? כעס? פחד? מה לעזאזל קורה איתי? אני, שתמיד הייתי בשליטה מלאה, הארי שבחבורה, זה שצועק על כל המדוכאים בפה מלא "צאו מזה!", יושב עכשיו בפינת החדר שלי וממרר בבכי כמו ילד קטן. הרגשתי שבר כלי. לא יכולתי להניע אף איבר בגופי.

את הלילה ביליתי בבהייה בשעון הדיגיטלי שהקרין את השעה בספרות אדומות על התקרה. דקה ועוד דקה. ואני לא ישן כלל. נשימותיה הקצובות של זוגתי הצביעו על שנתה העמוקה. "כיצד?", שאלתי את עצמי, "מדוע היא שעשתה את המעשה הנורא, שפגעה בי כל כך, שהביאה את המשפחה המאושרת לסף פירוק ישנה לה שנת ישרים ואילו אני לא מצליח לעצום עין?".

ריבונו של עולם, היכן הצדק?

המחשבה על המעשה הנורא שעשתה חוזרת ועולה במוחי שוב ושוב, גם באמצע הלילה. מדוע עשתה זאת? משהו שתלוי בי? משהו שתלוי בה? בזוגיות שלנו?

המועקה הייתה קשה. ביומיים שעברו מאז הגילוי הרגשתי מועקה כבדה בחלל הבטן. משהו פיזי שאיני יודע להגדירו ולא חוויתי אותו מעולם. ניסיתי לאבחן את מקור המועקה, מדוע כל כך קשה לי עם הבגידה? מהו הדבר העיקרי שמטריד אותי? האם זו הפגיעה באמון או אולי עצם האקט המיני? מה לגבי אובדן התמימות? אובדן החיים הקודמים? חילול קדושתם של עשרים שנות זוגיות מושלמת? ומדוע אני עדיין דבק במחשבה שהזוגיות שלנו הייתה מושלמת? האם הדבר המרכזי שממנו כה נפגעתי הוא שאיבדתי את ידידת נפשי, או ההבנה שהזוגיות שלנו בכל זאת לא הייתה מושלמת כפי שאני נוטה להאמין?

ומה לגבי הפגיעה באגו? אני מעולם לא פגעתי בה במודע, איך ייתכן שהיא עשתה זאת? התחבטויות ולבטים נעו בי מצד לצד כמו הגוף שנע בחוסר שקט במיטה. לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה. כנראה כל העובדות פגעו בי במידה שווה וכולם יחדיו בצורה אנושה. הדבר היחיד שידעתי בבירור זה שהרגשתי שבור ומרוסק.

שכבתי במיטה והרגשתי את מוחי ממשיך בחפירות. הרגשתי כאילו שהפכתי להיות במאי בסרט של אשתי ובן זוגה. הנורא היה שדמיינתי כאילו אני מביים סרטים. דמיינתי כל רגע משותף שלהם: כאן היא מסתובבת איתו ברחובות ברלין הקרה מחובקים אחרי שסיפרה לה שהיא בנסיעת עבודה, כאן הם עולים לחדר במלון, כאן הם מתפשטים וכאן הם נכנסים למיטה שטופי להט וזה כואב, כמה שזה כואב.

הפגיעה קשה מנשוא. האם אוכל להמשיך בחיי הזוגיות המושלמת שאפיינו את חיי בכמעט שלושת העשורים האחרונים? האם ניתן יהיה להתגבר על השבר ולחזור לאמון והאהבה ששררה ביננו עד היום?

נראה כי לא הבנתי את גודל המשבר והקרע שנפרש בינינו. לא הבנתי את התהליך הארוך והמתיש שיהיה עלי לעבור בכדי לשקם את עצמי. ומה לגבי הנישואין והזוגיות ה"מושלמת"? היא עברה תהפוכות אין קץ והגיע למקומות שלא תיארתי בדמיוני.

>> הכותב הוא מחבר הספר "בגידה בג'ינס אדום ", המבוסס על סיפור אמיתי. זה הסיפור האמיתי