היין נמזג אל הכוסות, על השולחן הונחו סושי ופירות ים, צלעות חזיר ופילה בקר ברוטב פלפלת וגורגונזולה. "אנחנו מאורסים", הודיעו חבריי הטובים בשמחה. הוא לקח אותה בהפתעה אל המדבר, ושם, תחת כיפת השמיים, הציע לה להיות לו לאשה. היא הסכימה מיד, וכשחזרו מהערבה, אחרי סוף שבוע של טיולים, התרגשות וציפייה, סיפרו שהם רוצים להתחיל לתכנן את החתונה שלהם.
"אנחנו רוצים משהו קטן וצנוע, רק עם חברים קרובים ומשפחה", אמרו בין לגימה ללגימה, הנהנו אחד לשני בהסכמה. "את יודעת, אנחנו לא רוצים חתונה 'כמו כולם' – באולם או בגן, אולי משהו בטבע, אולי במדבר – היכן שהייתה ההצעה, אולי באיזה יער בצפון". "נזמין קייטרינג קטן", המשיכו בהתרגשות, "אולי אפילו נבקש מהאורחים שכל אחד יכין משהו בעצמו, שיהיה מגוון, שיהיה מיוחד, אנחנו הרי לא מתכוונים לעשות חתונה כהלכתה, אנחנו לא כאלה".
לפחות אני לא צריכה לחפש רב
והם באמת "לא כאלה". הם שני אנשים מיוחדים, חכמים, מעניינים, משכילים ונאורים שמעדיפים לשמור את הכסף לדברים עקרוניים יותר בחיים: טיולים, לימודים ומגורים. הם אינם מעוניינים בהפקות ענק, רק כי אלה הם תכתיבי החברה, ואני מזדהה איתם, שמחה בשמחתם, תומכת בהחלטות שלהם, מנסה לדמיין כיצד תראה חתונתי שלי, ביום בו ארוסתי ואני נחליט לממש את אהבתנו בפני קהל.
כבר שנה וחצי אני מאורסת. האשה שלי שמה טבעת על אצבעי בגינת ביתנו במושב. לא היו שם צלצולים וגם לא טונים צורמים, לא הייתה שם תפאורה מוגזמת וגם לא תכנונים ארוכי טווח. לא היו מצלמות ולא היה קהל, לא היו בגדים יפים ולא כריעה על ברך. ככה בדיוק דמיינתי את זה.
עוד כשהייתי ילדה (וסטרייטית) ידעתי שאני רוצה זוגיות ומשפחה, אבל שום דבר שקשור לשמלות נוצצות ונפוחות, כתרים על ראש, או טבעות יהלומים מוגזמות. אף פעם לא התחפשתי לכלה, או דמיינתי את עצמי כאחת כזו. בבגרותי חשבתי שאלו היו הסממנים הראשונים להיותי לסבית בהתהוות – אחר כך החלטתי שזה פשוט הדבר הנכון וההגיוני.
אני לא ממהרת להתחתן. אהבתי כבר ממומשת, אין לי כסף מיותר לבזבז על אירוע, אין לי עצבי ברזל למשך תקופת התכנון, אין לי כוח לפצוח בדיאטה קשוחה, ואף פעם לא רדפתי אחרי תשומת לב. "לפחות אני לא צריכה לחפש רב", אני תמיד אומרת בסרקסטיות.
מדברים על דמוקרטיה - ועושים את ההיפך
"אנחנו צריכים להתחיל לחפש רב", אמרו חבריי המתרגשים בזיק של חוסר חשק. וזה די ברור למה, הרי מדובר בזוג חילונים כופרים. בפעם האחרונה שהוא דיבר עם רב הייתה בגיל 13, כשמלמל משהו על הפודיום בבית הכנסת, והפעם היחידה שהיא ראתה מקווה, הייתה בהצגה "מקווה" בבית לסין. בבתים שלהם לא עושים קידוש בשבת, אין להם מושג אם מותר לחטט באף בשבת, או אסור; ביום כיפור לא צמים ולא הולכים לשמוע תקיעות שופר והם לא בקיאים, בלשון המעטה, בכתבי הקודש.
"בטח שרב אורתודוקסי", אמרו, ונשמתי צנחה. "כן, טוב", הם ניסו להסביר, "אנחנו חילוניים, אבל זה מה שנהוג, זה מה שההורים היו רוצים, כן, נו, פעם או פעמיים דווקא כן הדלקנו נרות בשבת, ופעם, בצבא, למדנו כמה שירים עם המילה אלוקים".
אני שואלת אותם אם הם חשבו לעשות חתונה רפורמית, והם הודו שלא חשבו על כך. הם – וכה רבים שכמותם – חילונים בנפשם, חופשיים בדעתם, לא כבולים למוסדות חשוכים, תורמים מרצונם – וביום החשוב בחייהם – כספים המתחזקים את המוסד המושחת והמונופוליסטי שנקרא הרבנות הראשית לישראל.
אותם חילונים צעירים שמדברים שוב ושוב על הפרדת דת ממדינה, על מאבק למען דמוקרטיה וזכויות אזרח, על ליברליזם וחופש ביטוי ויצירה, על הממסד המתועב הזה ואנשיו המושחתים שמחזיקים את הממשלה בביצים (מי נתן 19 מנדטים ליאיר לפיד, אני?) וגם על מתן שיוויון מלא לקהילה הגאה בכל תחומי החיים.
ואז, חברים יקרים, ביום חגכם אתם עושים בדיוק את ההיפך.
אתם מחזירים אותנו אחורה ודוחפים את הרבנות קדימה. תעצרו רגע ותחשבו בכמה חתונות הייתם השנה, בכמה חתונות עוד תהיו השנה, ובכלל, כמה חתונות חילוניות מתקיימות מדי ערב לאורך השנה. תכפילו את זה ב-600 שקלים אגרה על רישום ברבנות ועוד כמה מאות או אלפי שקלים לרב שמדבר תפילות שאין לכם שום קשר אליהן. בואו נניח לרגע שיש 30 חתונות בכל ערב ברחבי הארץ – ויש יותר, אבל בואו נניח. הרבנות מכניסה לכיסה כ-22 מיליון שקלים בשנה רק מחתונות. זה מטורף. ועצוב.
הגיע הזמן להפסיק את זה, הגיע הזמן להפסיק להקל ראש בנושא, הגיע הזמן לשאול שאלות ולדבר עם ההורים שכיום כבר זורמים עם שאר הגחמות של הזוגות הצעירים. אם אין להם בעיה שתתחתנו במדבר, וסבתא שלכם תומכת ברצון שלכם לשבור כוס באיזה מצוק עם נוף לבקעה או לים, אני מניחה שלא תהיה להם בעיה עם ההחלטה להתחתן בחתונה רפורמית.
לצערי, האבסורד הוא, שבמו ידינו יצרנו מעגל אימה וחושך בו הרבנות כל כך חזקה, עד כי אינה מאפשרת למדינה לתת מעמד חוקי לחתונה רפורמית. כלומר, המדינה אינה מכירה בבני הזוג כנשואים, ולכן הם אינם זכאים לרישום במשרד הפנים או להטבות במיסוי וירושה.
למזלנו, הפתרון לכך הוא די פשוט ומגיע בדמות "תעודת זוגיות" שמאפשרת הכרה של ידועים בציבור שזכאים לכל ההטבות, או קיום חתונה אזרחית בקפריסין או בצ'כיה. גם הדברים הללו עולים כסף, וגם ההחלטות הללו דורשות היערכות, חתימה על טפסים, בירוקרטיה וגם הקרבה מסויימת, אבל הם אינם – ובשום אופן - מקור ההכנסה הראשי של הרבנות.
ואולם, כל אלו הם פתרונות שבדרך, פתרונות בכאילו, פתרונות ביניים, שהרי זה רק אבסורד לתת תוקף ואישור חוקי לאהבה שלך – מחוץ למדינה שלך ולבית שלך. השינוי מתחיל בקטן – קלישאתי אבל נכון. אני רוצה להאמין שאם יותר ויותר זוגות חילוניים יוותרו על החתימה על כתובה, הרבנות תיחלש, המדינה תבין שיש לתת אלטרנטיבות, וילדינו יזכו לבחור להתחתן בכל דרך בה ירצו.
כתבתי שאני דוחה את חתונתי כי אין לי כוח לארגן אירוע, שזה לא ממש דחוף לי, ועוד שלל תירוצים. והאמת? האמת היא שאתחתן כשהמדינה שלי תאפשר לי, תגיד לי שמותר. כשתהיה הפרדת דת ממדינה. כשהקהילה ההומו-לסבית תהיה שוות זכויות. אני אתחתן רק כשחבריי החילונים יבינו את הנזק העצום שהם עושים כשהם דורכים לראשונה על מדרגות הרבנות.
