כלל עיתונאי ידוע גורס שלא פותחים כתבה במילה "אני". ובכל זאת, כשמדובר במלכת הקומדיות הרומנטיות, הרשו לי לשבור את הכללים ולפתוח את הכתבה בגילוי נאות: אני חולה על מג ריאן.

למעשה, אם גדלתם (או חייתם, או סתם הסתובבתם שם) בניינטיז, רוב הסיכויים שגם אתם אוהבים את מג ריאן. אי אפשר שלא. מהסצינה שכבר הפכה למיתוס ב"כשהארי פגש את סאלי" דרך קלאסיקות כמו "נדודי שינה בסיאטל" ו"יש לך הודעה", מצא עצמו כל מתבגר, באיזשהו שלב בשנות התשעים, מסתכל על מסך הקולנוע (זה היה עוד לפני שיכולנו להוריד סרטים, אשכרה נאלצנו ללכת לקולנוע) ומאוהב עד כלות במג ריאן.

עוד בערוץ יחסים:

כן, היו אחרות. לסנדרה בולוק היו כמה הופעות בלתי נשכחות ועל ג'וליה רוברטס בכלל אין מה לדבר, אבל הן היו תשוקה חולפת, קראש קטן ולא יותר. מג ריאן הייתה שילוב מושלם של רוך, עדינות, תמימות, אינטיליגנציה, הומור ושנינות, עד שכל גבר - כלומר, כל גבר שהסכים להודות שהוא אשכרה רואה את הסרטים האלו - הסתכל על מג ריאן ולחש לעצמו: כזו אני רוצה. בזמן שהנערים של היום מפנטזים על מיילי סיירוס כשהיא גוהרת על כדור ברזל ושוכחת קצת יותר מדי פעמים איפה היא השאירה את הבגדים שלה, אנחנו פינטזנו על מג ריאן בפיג'מת הפלנל הקלאסית עם הפסים הכחולים שהלכה איתה לכל סרט. כאלה היינו בניינטיז, נאיבים ותמימים. ומאוהבים עד מעל הראש.

רק כדי להבהיר את הנקודה, לא הסתכלנו על המסך וחשבנו לעצמנו "וואי, וואי, מה היינו עושים לה, זאתי", בעיקר בגלל שאם רק היינו חושבים את זה האמהות שלנו היו מרביצות לנו, ובצדק מוחלט. אנחנו (ובאנחנו אני לגמרי מתכוון ל"אני", אבל יש גבול כמה כללים עיתונאים אפשר לשבור בכתבה אחת) חלמנו על הרגע שבו מג תשכב במיטה שלנו (עם הפיג'מה, סוטים שכמוכם) ואנחנו נביא לה את מגש ארוחת הבוקר המסורתי שהיו מגישים לה בכל סרט, עם מיץ תפוזים סחוט טרי, והיא תחייך אלינו את החיוך הזה שלה ותריח איזו חרצית או משהו (מאיפה תמיד היו לה חרציות להריח?) ואז נפליג, היא ואני - כלומר, שיט, אנחנו - אל עבר השקיעה. או הסנטרל פארק. או משהו.

עברו הרבה שנים מאז. מג ריאן התבגרה. גם אנחנו. אנחנו, יש לציין, עשינו את זה (לפחות בינתיים) בצורה הרבה יותר מוצלחת ממנה. מי שהוגדרה פעם על ידי המגזין "אס וויקלי" כ"אישה עם היופי הטבעי הנדיר ביותר בעולם" (בחיי, נו, זה לקח זמן עד שקראנו לנשים "סקסיות" וגמרנו עם זה) החליפה אותו בסדרה איומה של ניתוחים פלסטיים בניסיון לעצור את תהליך ההזדקנות, ששובר עד היום את הלב לכל מי שבאמת העריץ אותה. במקביל הגיעו גם הגירושין מדניס קוויד (פעם הם היו "אמריקה'ז סוויטהארט" המקוריים) והשמועות (שאחר כך אומתו) על הרומן שניהלה עם ראסל קרואו, והתדמית של מג ריאן התפוצצה לנו בפנים. כן, ברור, כל כוכב הוליוודי, כפי שטענה ריאן עצמה, הוא קודם כל בן אדם עם חולשות ופחדים בדיוק כמו כל אדם נורמלי אחר. רק שאיכשהו, בסתר לבנו, כמו אנשים שמאוהבים באמת, קיווינו שהיא לא כזאת.

אחרי כל זה היא נעלמה. ולא, אני לא מתכוון לנעלמה במובן של "עשתה רק שני סרטים בשנה והופיעה רק שלוש פעמים בשנה על שערי מגזינים נחשבים". אני מתכוון נעלמה באמת. לא רק שהסרט האחרון שלה היה בשנת 2009, הראיון האחרון שנתנה היה אי שם בשנת 2008 - אז סיפרה שגם דניס קוויד ניהל רומן בזמן שהיו נשואים, והשניים בעצם בגדו אחד בשני במקביל - ומאז היא פשוט התאדתה. לא הופיעה לאירועי שטיח אדום למיניהם, הבריזה מהאוסקר וכמובן שעל סרטים חדשים או ראיונות לא היה מה לדבר בכלל.

בשבוע שעבר, בהודעה סטנדרטית ולאקונית לעיתונות, הודיעה רשת אנ.בי.סי: מג ריאן חוזרת. למסך הקטן. בסיטקום חדש. וכמו כל אהבה שלך מהתיכון, האינסטינקט הראשוני שלך הוא לשמוח נורא. מג ריאן חוזרת! ואז אתה נזכר בכל הפרשיות שהוזכרו למעלה ותוהה האם באמת מדובר ברעיון מוצלח כל כך. ולמרות שמדובר בכוכבת הבלתי מעורערת של הניינטיז, עברו, ובכן, עשרים שנה מאז שנות התשעים. והתשובה, אתה מגלה, היא דווקא לגמרי ברוח הפייסבוק של שנות האלפיים: איטס קומפליקייטד. וורי וורי קומפליקייטד.

אוהבת להיות האישה הרעה

את הקריירה של מג ריאן אתם כבר מכירים. ואם אתם לא מכירים, אתם לפחות מכירים את המיתוס: היא הייתה שחקנית שהלכה מאודישן לאודישן, עברה מסרט גרוע אחד למשנהו, עד שהגיע "כשהארי פגש את סאלי" ב-1989 (שלימים תספר עליו התסריטאית, נורה אפרון, שכמעט זרקה אותו לפח כי חשבה שאיש לא ירצה לצפות בו) והסצינה האייקונית המפורסמת שבה זייפה ריאן אורגזמה באמצע המסעדה וזהו. מי שהייתה עד אז חצי אלמונית (לא, "אהבה בשחקים" לא הפך אותה לסלבריטי מהשורה הראשונה) הפכה לכוכבת ענק בן לילה. הצעות נחתו עליה מכל מקום. הקהל התאהב. כל סרט שלה הפך עם צאתו ללהיט מצליח. וכמו כל מיתוס, גם הוא קצת רחוק מהמציאות.

כן, היה את "כשהארי פגש את סאלי", שהיה גם להצלחה קופתית ענקית וגם זיכה את ריאן בגלובוס הזהב. אבל הסרט הזה לא היה הסרט שהפך אותה לכוכבת. אחריו באו ברצף הסרטים "ג'ו נגד הר הגעש" (הסרט הראשון שבו הופיעה יחד עם טום הנקס), "הדלתות" ו"פרלוד (קטע פתיחה מוזיקלי) לנשיקה". "הדלתות" עוד היה חצי הצלחה מסחרית, אבל אי אפשר לומר את זה על שני הסרטים האחרים, שהיו לכשלון קופתי מהדהד. "נדודי שינה בסיאטל", שאליו לוהקה (שוב יחד עם הנקס) רק ב-1993, היה לצ'אנס האחרון בהחלט שנתנו לה האולפנים. והיא לקחה אותו. ועוד איך לקחה אותו.

רק אחר כך הגיעה סדרה של הצלחות. "כשגבר אוהב אישה", שכבר הפך לקלאסיקה, "איי.קיו", "עיר של מלאכים" וכמובן "יש לך הודעה", שוב עם טום הנקס, שהיה זה שהקנה לה את מעמדה ככוכבת הבלתי מעורערת של הקומדיות הרומנטיות, כמעט עשור אחרי "כשהארי פגש את סאלי". ואז, בשנת 2000, עשתה את הסרט "סימן חיים" יחד עם ראסל קרואו, ואז עשתה איתו עוד כמה דברים על הסט, בפרשה שהתפוצצה ברעש ענק כמה חודשים אחר כך. תדמית הילדה הטובה של ריאן נשברה אחת ולתמיד. ולא הייתה מאושרת ממנה, מסתבר.

"זה החמיא לי להיות אהובה, אני לא אכחיש שלא", אמרה ב-2008 למגזין איןסטייל. "אבל זה גם גרם לזה שכל מיני רעיונות ופנטזיות של אנשים הוקרנו עלי. אנשים חשבו עלי דברים שלא היה לי שום קשר אליהם. אמרו עלי שאני הבחורה של השכן, אבל השכן של מי? אף פעם לא הייתי בן אדם קונבנציונלי. אם ככה זה מרגיש להיות האישה הרעה, אז אני בסדר גמור עם זה. זו הפעם הראשונה בחיי שלא אכפת לי מה אנשים חושבים עלי, וזו הקלה עצומה להשתחרר מהתדמית הזו".

הקלה? בהחלט. אבל עם השחרור מהתדמית בא גם השחרור (האיטי יחסית) מהקולנוע. "אי אפשר ללהק אותה יותר לסרטים", התאונן מפיק הוליוודי עלום שם בכתבה שעשו עליה במגזין פיפל בתחילת המילניום. "מג ריאן היא דבר אחד בלבד: אהובת הקהל. וברגע שהיא איבדה את זה, אין הרבה מה לעשות איתה".

על הדרך היא איבדה עוד כמה דברים. הנישואין לקוויד כבר אמרנו, וגם, כנראה, את דעתה, כשהחליטה ללכת על סדרת הניתוחים הפלסטיים (שישה במספר) האיומים ההם שגם אם לא גמרו לה את הקריירה, בהחלט פגעו בה. מי שהייתה הצעירה הכי חייכנית וטבעית בהוליווד הפכה לאישה מבוגרת מפלסטיק, והגוף שלה עד היום נראה כאילו הוא ממש דוחה את הניתוחים ומסרב לקבל אותם כחלק טבעי ממנו. היא ניסתה לקבל עוד כמה תפקידים, איבדה עניין, אימצה את דייזי, תינוקת סינית מתוקה להחריד בשנת 2006, ארזה מזוודות ועזבה את הוליווד לניו יורק, בצעד שהוא הרבה יותר ממעבר דירה סטנדרטי. מג ריאן נפרדה סופית מהוליווד. ועד ההכרזה הדרמטית ההיא בשבוע שעבר, לא היה נראה שיש לה איזושהי כוונה לחזור.

מג ריאן? בעיקר הימור

למעשה, ממש כמה ימים לפני ההודעה על החזרה שלה, פרסם המגזין "פיפל" כתבת שער שתהה לאן, לכל הרוחות, נעלמה מג ריאן (ופספס לגמרי את העובדה שהיא עומדת לחזור לטלוויזיה). התחקיר גילה שריאן המשיכה לקבל הצעות לסרטים אך סירבה בעקשנות ללכת לאודישנים. היא התמסרה לחיים עם דייזי (היום בת 8) ובן זוגה בשלוש השנים האחרונות, כוכב הרוק ג'ון מלנקמפ בן ה-62 כשגם מותה של נורה אפרון, שכתבה עבורה את "כשהארי פגש את סאלי", "יש לך הודעה", "שיחה ממתינה" ועוד כמה וכמה להיטים השפיע עליה מאוד. בנוסף, כך על פי הכתבה, גם היא יודעת שהניתוחים הפלסטיים שלה לא עלו יפה, ולמרות שמעולם לא דיברה עליהם בפומבי, יש הטוענים שגם זו סיבה שבגללה היא מסרבת בעקשנות להפציע בהוליווד.

עד השבוע שעבר. אנ.בי.סי יצאה בהצהרה מרגשת שמג ריאן תפיק ותשחק בסיטקום חדש, שבו היא תגלם אמא חד הורית. וזהו. אין דיווחים מתי זה עולה, מי עוד ישחק, בכמה פרקים מדובר או לוח זמנים כלשהו. למעשה, דומה שההודעה כולה נכתבה כדי להגיד "השגנו את מג ריאן ואתם לא, נה נה נה בננה", באופן הכי מקצועי שאפשר, כמובן.

זהו, כמובן, חתיכת הימור מבחינת שני הצדדים. ריאן לא עבדה בקביעות בטלוויזיה מאז 1982 ("אחת מהחבר'ה", שזכתה לעונה אחת בלבד לפני שבוטלה) ובוודאי לא מכירה את לוחות הזמנים המטורפים שבהם פועלים היום. אנ.בי.סי, מצידה, ידעה שורה של כשלונות עצומים עם סדרות חדשות, ולמעשה לא הימרה על אף סדרה טובה בשנים האחרונות. לכאורה, מג ריאן היא הימור בטוח. אבל זה רק לכאורה. כי במציאות, מג ריאן היא בעיקר הימור.

הדבר הכי מעניין לראות יהיה כיצד יגיב אליה הקהל. האם יקבל אותה בפרץ נוסטלגיה מחודש או יעניש אותה על ששברה לו את הלב. נכון, עברו הרבה שנים מאז, אבל אומה שמרנית כמו אמריקה לא שוכחת וגם, ברוב המקרים, לא סולחת. סביר מאוד להניח שלקראת עליית הסדרה ריאן תשבור את שתיקתה בת חמש השנים ותגיד שלקחה לעצמה הרבה מאוד זמן למחשבה, שהיא כבר במקום אחר, שהיא נורא נורא מצטערת אם מישהו נפגע, או כל טקסט אחר שיחצ"ני אנ.בי.סי יכתיבו לה. ריאן, שלא יהיה לכם ספק בכלל, תתנצל גם תתנצל. השאלה היא, כשזה נוגע לקהל המעריצים שלה, האם לא מאוחר מדי.

האמת? עם כל הרצון הטוב, קשה להתעלם מכל הגורמים השליליים שמרחפים מעל התוכנית הזו. אנ.בי.סי והטעם האיום שלה בסדרות, המראה של ריאן, העובדה שמעולם לא שיחקה תפקיד שאינו הנערה-הצעירה-שמתאהבת-ב, העובדה שמעולם לא היה לה שום רצון להפיק ("אני לא חושבת שאני אפיק אי פעם", אמרה בראיון לפני עשור, "הפגישות, הריבים עם אנשים... אני ממש לא אוהבת את התפקיד הזה") וגם העניין הזה שמעולם לא נאלצה ריאן לשגר פאנצ'ים פעם בחצי דקה. בקומדיות רומנטיות אין עליה, אבל בסיטקום היא לגמרי טוראית ריאן.

למרות שכל נתוני הפתיחה לרעתה, מעריציה יקוו לסוף אחר מזה המבטיח שהקאמבק הזה יהיה פלופ טוטאלי. אולי דווקא מעמדת האנדרדוג - עמדה שריאן לא ממש מנוסה בה - היא תצליח לזרוח ולהחזיר לנו קצת מרגעי הקסם שלה. או שיקרה הצפוי והידוע מראש והסדרה תבוטל אחרי עונה אחת בלבד, מה שיאלץ אותנו להיפרד - ככל הנראה לתמיד - מריאן, או לפחות מהדימוי הקולנועי שלה.

אבל היי, עד אז, הרשו לנו לשמוח. מג ריאן חוזרת! ואם תצליח או לא תצליח, נו, אלו כבר ספקולציות, אבל דבר אחד בטוח: התגעגענו. ממש.