אני לא רוצה להגדיש את הסאה. נכון, מיד אני אעשה את זה בכל מקרה, אבל רק שיהיה ברור: איי קאם אין פיס. או, בקיצור, לקוראות מביניכן: אל תצעקו. גם ככה, מסתבר, אף אחד לא ממש לוקח אתכן ברצינות.
אולי את פשוט לא מספיק טובה?
למרות שאני כל פעם מרגיש מטופש מחדש להגיד את זה, אני אומר את זה גם הפעם: אני מאמין בכל הלב בשוויון בין המינים. זכויות נשים יקרות לי, ואני כולי תקווה שנגיע למצב שגבר המבקר את המין הנשי, כפי שמיד אעשה, לא יצטרך גם להוכיח שהוא שובניסט ואין לו אחות. אבל נקודה למחשבה יש כאן, וכשמסיימים לחשוב אותה, אי אפשר שלא להגיע למסקנה אחת בלבד: המהפכה הנשית לא רק שנכשלה, אלא גם השיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה מזו שרצתה להשיג.
לכאורה, אני מדבר שטויות מוחלטות. נשים יכולות לעשות כל דבר שיחפצו בו, מניקיון ועד מנכ"לות. אבל, וזה אבל גדול, האם מישהו מתייחס לכך ברצינות? לפי הארווארד, כנראה שממש לא. וכל מי שלקח אפילו קורס אחד בניהול או ראה משחק כדורגל אחד בחייו בטלוויזיה יודע שזה לא משנה מי אוחז בפועל בתפקיד המנכ"ל או המאמן, אלא מי מנווט את הספינה. ואם לא לוקחים אותך ברצינות, כפרה, מישהו אחר חולש לך על ההגה.
הכשלון, אגב, הוא של שני המינים באופן שווה. גברים הוכחו כחסרי יכולת מעשית להתייחס ברצינות לאנשים שלא אוחזים באיבר מין גברי (כשלון מחפיר ומבזה, ורק מראה איזו דרך ארוכה יש לנו לעשות), אבל אי אפשר לתלות את האשמה רק בגברים. כי אם המחקר מעלה תוצאה כל כך חד משמעית – ואוהו, הוא מעלה – הרי שיש שתי אופציות בלבד: או שלא נתנו לכן לעשות את התפקידים הבכירים כמו שצריך, או – וזו אופציה שחייבים לקחת בחשבון – שפשוט עשיתן אותה לא טוב. האמת, כנראה, נמצאת איפשהו באמצע. וזו נקודה שהמין הנשי יהיה חייב לקחת בחשבון לפני שהוא יורד עלי כאן בטוקבקים.
יצאת מהמטבח, אבל לאן?
למעשה, עידן ה"תהיי יפה ותשתקי", כפי שכבר כתבתי, הוא עכשיו. אם בשנות החמישים והשישים נשים ידעו את מקומן – הקטן, הטפשי, המגמד, המשפיל, הכל נכון – הרי שהיום אין להן בכלל תפקיד. נכון, יש להן על הנייר, אבל בפועל מישהו אחר עושות אותו.
כתוצאה מהרדיפה הקרייריסטית הזו, גם את המקום בבית הן מתחילות לאבד. מחקר אחר מגלה ש-90% מהגברים במשרה בכירה נשואים, לעומת 72% בלבד מהנשים במשרה בכירה. פער עצום לאלו הנושאים באותו תפקיד. ואם קפצתם להגיד שלא, ומה פתאום, זה רק בגלל הילדים, אז הנה עוד נתון שיפריך את הטענה הזו: רק ל-64% מהנשים הנושאות במשרה בכירה כלל אין ילדים. דהיינו, 36% ויתרו על הקרב עוד לפני שבכלל יצאו להילחם אותו. 36% אחוז לא יצאו אפילו להילחם בכל החזיתות והפסידו. הן הפסידו רק בחזית האחת שבה הן התמודדו.
אני אגיד את זה במספרים: שלושים ושישה אחוז. עם יותר משליש, יודע כל מי שקצת עוסק בסטטיסטיקה, אפשר לזרוק מהחלון את הטיעון שנשים לא מצליחות להיות מנהלות רק כי הן מנסות לג'נגל גם ילדים ומשפחה. אם ליותר משליש הנתון הזה לא תקף, הקלישאה החבוטה הזו פשוט לא רלוונטית יותר. ומכאן, כמובן, אפשר להגיע רק למסקנה אחת: רובכן, כנראה, פשוט לא מספיק טובות בזה.
רגע, רגע, לא לקפוץ עלי. כאילו, סבבה, תקפצו כמה שבא לכן, אבל עם סטטיסטיקה אי אפשר להתווכח. נכון, יש תנאים מגבילים. ונכון, יש המון המון בעיות לנשים בעמדות בכירות. אבל גם לגברים יש. ואותנו – לא ברור איך, אנחנו חושבים שפלוצים בציבור הם עניין משעשע - עדיין לוקחים ברצינות.במקום קדימה, ללכת הצידה
אבל זה לא רק שלא לוקחים אותן ברצינות, מגלה המחקר. למעשה, אפילו לנשים הבכירות ביותר, כך על פי הרווארד, גברים מרגישים בנוח להגיד להן "סתמי". אז כן, עברתן מהמטבח למשרד, אבל הכל נשאר אותו דבר, בעצם.
המהפכה הפמיניסטית, רק שיהיה ברור, השיגה הישגים גדולים. עם זאת, לנשים בשוק העבודה, כך עושה רושם, היא בינתיים עושה יותר נזק מתועלת. אם את המנכ"ל ואפשר להגיד לך לסתום, כנראה שלא הבנת מה בדיוק אנחנו מנסים לעשות כאן, מותק.
ברור לי שזה טיעון שטחי. ברור לי שצריך יותר משבע מאות מילה כדי לנתח כאן את הבעיה לעומק ולהציע פתרונות אפשריים. ברור לי שיש עשרות ומאות מנהלות טובות שקוראות את הדברים האלה ויודעות שאם מישהו במשרד שלהן יגיד להן לסתום הוא ימצא את עצמו מחר בלשכת התעסוקה, ובצדק רב. אבל יש גם כאלו שלא. ופה, כנראה, מתחילה הבעיה.
המהפכה הפמיניסטית התחילה כי לנשים היה תפקיד מוגדר ומעט מאוד דברים שהיו יכולות לעשות, ולכל מי שתוהה למה פמיניסטיות עדיין נלחמות על זכותן, הנה התשובה: כי צריכים אותן כעת יותר מתמיד. כי אם לפעם לנשים היה לפחות תפקיד מוגדר אחד, אז היום, כך עושה רושם, אין להן תפקיד בכלל. וזו, אגב, נקודת פתיחה הרבה יותר בעייתית מאשר שנות החמישים.כי היום גברים – אוקיי, רובם. אוקיי, חלק מהם. אוקיי, שניים – יודעים לבשל ולכבס ולנקות ולגדל ילדים גם לגמרי לבד. התפקיד הזה, שפעם היה נחלתן הבלעדית של הנשים, הוכח כמבוצע לא רע (וכשאני אומר לא רע אני מתכוון ל"תראי, מאמי, הילד עדיין בחיים!") גם על ידי המין המקביל. אבל בעבודה, עיניכם הרואות, זה עניין אחר לגמרי.
אז מה הפתרון, בעצם, בוודאי תשאלו. מה אתה מציע, לחזור למטבח ולגיהוץ? לא. לא בהכרח, בכל אופן, בעיקר משום שזו תהיה הליכה אחורה, וזה כיוון שאף פעם לא מומלץ ללכת אליו. אבל גם הליכה קדימה, אם נמשיך עם משל הצעידה המטופש הזה, לא מביאה אותנו כרגע לשום מקום. ואין ספק שצריך לעשות הרבה חושבים ולהסיק מסקנות קשות – שני דברים שאין לי שום ספק שיעשו, וימשיכו להאשים את הסביבה הגברית, כי זה הרבה יותר קל – כי הליכה קדימה, במצב הנוכחי, לוקחת אותנו לעידן הרבה יותר חשוך מכל מה שהכרנו. בקיצור, מותק, תהיי יפה ותשתקי. ולצערנו, דווקא ב-2013, מסתבר שהגישה הזו רלוונטית מתמיד.
