אם בעסקים מילת המפתח היא לוקיישן לוקיישן לוקיישן, באהבה זה טיימיניג טיימינג טיימינג. לפעמים נדמה לנו שכלום לא מצליח, שכל פעם אנחנו נכשלים באותו מקום, ושכל הסיפור הזה של למצוא את אהבת חיינו מתעכב מסיבות לא מובנות. אז זהו, שבדיעבד תמיד מבינים למה זה לא קרה, ושטוב שכך. גם לוולנטינה ויונתן, שני חיילים בודדים בעברם, לקח כמה שנים טובות להצליח לצאת לדייט, ותראו איפה זה נגמר.

היא:

וולנטינה פייקובה, 28, עובדת חברת השמה להייטק

הוא:

יונתן לוין, 28, מתכנת בחברת הייטק

לפני:

נפגשו ב- 2004, כששניהם היו חיילים בודדים. יונתן היה קצין לוגיסטיקה בקרק"ל ו-וולנטינה לוחמת במג"ב. שניהם הגיעו לכנס של חיילים בודדים במלון בתל אביב לשלושה ימים של פעילות. "אני לא הכרתי אף אחד", משחזרת וולנטינה, "ושתי הבנות שהיו איתי בחדר הזמינו אותי להיות איתן בפעילות, והן הכירו לי את יונתן. אז נפגשנו לראשונה, אבל כלום לא קרה".

כעבור שנה:

שנה אחרי השתחררו שניהם ונפגשו (גורל? סתם צירוף מקרים?) שוב במקרה, הפעם בקורס פסיכומטרי. "ראינו אחד את השנייה ודיברנו פה ושם, אבל לא ממש התחברנו, רק שלום שלום כזה", מחייכת וולנטינה. כמו שאתם יכולים לנחש, כלום לא קרה.

כעבור עוד שנה:

עוד שנה, כאמור, עברה, והשניים קיבלו את "מלגת הישג" – מלגה לחיילים בודדים מצטיינים. וולנטינה ויונתן נפגשו שוב, אבל גם פעם שלישית, מסתבר, לא תמיד מבטיחה גלידה. "שוב זה לא קרה", ממשיכה וולנטינה עם הסיפור הלא יאמן, "הפעם כי שנינו היינו במערכת יחסים. מה שכן, בפעם הזו יותר התחברנו בתור חברים ואפילו הלכנו להופעה ביחד. האמת היא שכבר התחלתי לחשוב שהוא בחור מעניין וזה כבר היה מצחיק שכל שנה אנחנו נפגשים בכל מיני מקומות, ושמאז 2004 היה לנו את הטלפון אחד של השניה אבל מעולם לא חייגנו".

הפגישה:

בני הזוג כנראה אוהבים שהשנים חולפות להן, כי עוד שנה עברה, והפעם השניים סיימו שנה א' באוניברסיטה ונפגשו במסגרת סדנה. הפעם, תודה לאל, הם הגיעו כששניהם פנויים. "אני זוכרת שהוא ישב מולי ופשוט הסתכל עלי כל השיעור", נזכרת וולנטינה, "למרות שאם תשאלו אותו הוא מספר את זה קצת אחרת. מבחינתו אני התחלתי איתו, כי ביקשתי ממנו טרמפ הביתה". אז יונתן הציע טרמפ, וולנטינה הסכימה, ובדרך הביתה הם דיברו על ראש השנה המתקרב ("הוא טוען שרמזתי לו שהוא צריך להזמין אותי לחג. אני לא מודה ולא מכחישה", צוחקת וולנטינה). אחרי יומיים יונתן התקשר והזמין לחג.

שנה טובה:

"את החג עשינו יחד", אומרת וולנטינה, "והיה נורא כיף. היינו אצלו עם שלושה חברים ואמא שלו, והיה נהדר. אחרי שהם הלכו הוא הזמין אותי לשחק פוקר עם חברים, ובשולחן הפוקר הוא כתב לי סמס כשהוא יושב לידי שאני נראית מדהים. רק אז הבנתי שהוא מתחיל איתי. כשסיימנו לשחק פוקר נסענו לאיזה בר, וגם אחרי הבר עוד הלכנו למסיבה, אבל היה חמש בבוקר וכבר לא הכניסו אותנו, ונאלצנו לנסוע הביתה. יום למחרת הוא התקשר אלי והזמין אותי לסרט בהמשך השבוע. יום אחרי הוא הזמין אותי לסושי בתל אביב, ובסוף הדייט הייתה הנשיקה הראשונה. כבר אחרי שבוע היה ברור שאנחנו רשמית ביחד. אחרי חודשיים כבר הכרנו את ההורים, ואחרי שנתיים עברנו לגור יחד".

ההצעה:

"כמה חודשים אחרי שעברנו, נסענו לפראג עם עוד זוג חברים שלו", משתפת וולנטינה. "ביום האחרון הוא אמר לי שאנחנו יוצאים לארוחה אחרונה עם החברים. אני התלבשתי ובזמן הזה הוא ירד לעשן סיגריה, ולא חזר. התחלתי כבר לדאוג נורא כי היה ינואר. קור אימים, אין מה לעשות בחוץ. זה כבר היה מלחיץ. פתאום הגיע הבחור מהקבלה עם פתק מיונתן שכתוב בו שלא אדאג, שארד לקבלה עוד כמה דקות ונהג יאסוף אותי ויביא אותי אליו. ישר הפסקתי להרגיש את הרגליים. שאלתי את עצמי אם זה יכול להיות שהוא מציע לי, כי יונתן הוא טיפוס מעשי מאד: קודם להסתדר, ואז לעשות צעדים כאלה. אז לא נתתי לעצמי להאמין, אבל בכל זאת נורא התרגשתי. רכב יוקרתי עם נהג אסף אותי וטייל איתי בכל פראג, טיילנו מלא זמן - כנראה שהוא חיכה להוראה להגיע - יונתן עוד ארגן דברים או משהו, ואני הייתי על קוצים. בסוף הגעתי למסעדה שמשקיפה על פראג, וראיתי אותו עומד ליד השולחן עם פרח ביד. התחלתי לרעוד כי זה היה נראה כמו הצעה, אבל עדיין חשבתי שזה לא יכול להיות. המתח הרג אותי. ואז התחילה המצגת. והיא היתה מפורטת. כל מה שעברנו, מליון תמונות, ועוד דף, ועוד דף, ואז דף ריק שכתוב עליו 'תעבירי דף', ועוד אחד שכתוב עליו 'תעבירי דף ואל תבכי'. הוא מכיר אותי, באמת כבר בכיתי עוד שניה, ואז בדף האחרון, היתה התמונה של הטבעת, והוא הציע והשמפניה הגיעה ויכולתי להגיד 'כן' ולהפסיק לנחש".

עכשיו:

השניים מתגוררים בקריית אונו ומלווים על ידי עמותת "מנטור לחיים", הדואגת לחיילים בודדים גם לאחר שחרורם, וגם הקימו עמותה עצמאית לחיילים בודדים שנקראת "אח גדול" ומונה כ-150 מתנדבים. "בדיוק כמו ש'מנטור לחיים' טיפלו בנו וחיברו ביננו, ככה גם אנחנו מנסים לטפל ב-300 החיילים שלנו ומנסים לתת להם את מה שאנחנו קיבלנו", מסכמת וולנטינה. "עוד מעט נתחיל לחשוב על ילד, אבל יש זמן. הכל קורה בזמן שלו, כמו שקרה לנו, וזה טוב מאוד. אני חושבת שאם זה היה קורה בינינו קודם זה לא היה עובד כי היינו צריכים סוג של בשלות. לא צריך למהר, כי ממילא אי אפשר לאלץ את המציאות. לפעמים אין ברירה, צריך פשוט להאמין".