החיים הם האירוניה במיטבה. הנה, למרות שאני באופן אישי לא מכיר אף אחד שצוחק מ"סברי מרנן" - ובנתוני הרייטינג לא מכירים אחד שצופה בה - בכל זאת אישרו לה עונה שנייה. אירוניה. עוד אירוניה: רק לפני שבוע כתבתי כאן שאני בן 37, ורווק.
כתבתי שזה לא קל למצוא אהבה, שלפעמים זה פשוט לא מסתדר, שאני לפעמים שואל את עצמי למה אני לבד והאם באמת יש לי סיכוי למצוא אהבה. סקר חדש שפורסם בימים אלו בארצות הברית מגלה את התשובה. במילה אחת: לא.
עזוב את המחשב, לך לבניין
אז כן, יגידו המקטרגים שהן חיות בארצות הברית, אנחנו גרים בישראל, וכל ניסיון לקשר בין השניים הוא מקרי בהחלט. טעות. גם פה וגם שם צעירים בגילאי ה-30 לחייהם קורסים תחת נטל העבודה-שכ"ד-הוצאות שוטפות, ויותר ויותר צעירים מרימים ידיים ומודים שכל מה שיש להם להציע לאישה שאיתם זה חיים נטולי בטחון כלכלי, וזה עוד במקרה הטוב.
אני לא טוען, אגב, שתפקידו של הגבר הוא לפרנס. ממש לא. זה עולם חדש - וטוב שכך - וגם נשים יכולות וצריכות לתרום את חלקן בפרנסת הבית, משימה שלא הולכת ונעשית קלה יותר עם השנים. אבל למרות שיש נשים בכל מקום - ושוב, טוב שכך - וחלקן מרוויחות משכורות גבוהות - ושוב, טוב שכך - עדיין מדובר - וזה כבר לא טוב - במיעוט שבמיעוט. רוב הנשים בעולם (וגם בארץ) עדיין מופלות לרעה בשכר לעומת הגברים, לרוב הנשים יש תקרת זכוכית שנוצרת הן על ידי שובניזם מובנה במקום העבודה והן על ידי הריונות והקמת משפחה, שבאופן ביולוגי לוקחות יותר משאבים מהנשים מאשר הגברים. איך שלא נסתכל על זה, ועד שיושג כאן שוויון באמת מלא (ועוד ארוכה הדרך), האחריות על פרנסת הבית היא, קודם כל, על הגברים.
ויותר מדי מאיתנו, כנראה, כושלים בתפקיד הזה.
הנה, רק אתמול ביקש נפתלי בנט בפייסבוק שלו לעזוב את לימודי עריכת הדין וללכת לעבוד בבניין. על פניו התגובה ההגיונית היא: פחחח. עם קצת מחשבה אתה אומר לעצמך: וואלה, לאיש יש נקודה.
סבא שלי - שאכן גדול ממני בחמישים ושלוש שנה - עבד בבניין בצעירותו. 16 שנה הוא עבד בבניין, ואז הלך לעבוד כפועל בחטיבת הממתקים של "עלית" והתקדם עד שזכה לתפקיד ניהולי בינוני. לא טייטל מפוצץ, לא תפקיד עם פוזה, לא משהו שדרש ממנו לענות לטלפונים אחרי חמש בערב. והוא הביא משכורת יפה הביתה. והוא עבד במקום שכל המשפחה ידעה שגם מחר הוא יהיה פתוח.
הוא לא עבד על הסטארט אפ שלו או על האפליקציה שלו או למד לתואר שלו וקושש קצת כסף מההורים שלו תוך כדי שהוא מתקתק על הסמארטפון החדש שלו ומזמין סיני מבחוץ כי אין לו כוח לבשל ונאנח עד כמה החיים קשים ולא הוגנים.
הגברים האלה, שגדולים מאיתנו ב-30, 40 ו-50 שנה, ידעו בדיוק מה גודל האחריות שמונחת על כתפיהם. ואת מה שהם הספיקו לשכוח, כנראה, אנחנו עוד לא למדנו.
הפרנסה על הכתפיים שלך
אז מה אתה בעצם אומר, חביבי, אתם בטח שואלים את עצמכם? ומה עם החלומות? השאיפות? האם לא כדאי שכולנו נרצה להיות מארק צוקרברג במקום איזה פועל בניין עלום שם? וסליחה, לא כתבת כבר אלף פעם שאתה בדרך לדוקטורט שלך בפסיכולוגיה? גם זו לא בדיוק, אם תסלח לנו, אדוני המטיף, עבודת כפים ראויה לשמה.
נכון. אתם צודקים. וזה לא שאני מציע שכולנו נעבור לבניין או לחקלאות, אבל אני כן מציע שניקח את האחריות שעד עכשיו אני סירבתי לקחת. פרנסת הבית, הבטחון הכלכלי, כל אלו עדיין על הכתפיים שלנו, וראוי שנעמיס אותם על הכתפיים שלנו, מכיוון שהנשים הבאמת נפלאות שלנו עדיין לא מסוגלות לעשות את זה לבד. אולי יום אחד, כשיהיה כאן באמת שוויון זכויות ואדם ישפט באשר הוא אדם ולא על פי מינו. אבל כל עוד אותך אף אחד לא דופק בשכר ובקידום, זו לגמרי האחריות שלך, גבר. ומה שנשים - צעירות כמבוגרות, כנראה - רוצות מהגבר שלהן זה לא שירוויח הרבה ולא שתמיד יבטיח שתהיה לו עבודה זוהרת - אבל שידע שיש לו אחריות.
שידע שאם הסטארטאפ שלו לא הולך זה אומר שהוא יוצא מהבית ועובד בשלוש עבודות, לכבודו או לא לכבודו. שידע שאם האפליקציה שלו תתפוס זה יופי, אבל בינתיים שיפסיק לשנורר כסף מאמא ואבא. שידע שאין דבר סקסי יותר מזיעה ועבודה קשה, לא משנה אם היא מושגת מעבודה בבניין או מעבודה מ-12 שעות מול המחשב.
רובנו המכריע, אני מניח, לא שם. אנחנו רוצים להיות מהנדסים, פסיכולוגים, עורכי דין, עובדי היי-טק או סתם שר אוצר שכותב בפייסבוק. אבל זה הזמן, כנראה, להסתכל במראה ובלבן של העיניים של המציאות הכואבת. הם לא ניצחו אותנו כי הם עשירים או מוכשרים יותר, הם ניצחו אותנו כי הם ידעו - וכנראה עדיין יודעים - מה התפקיד שלהם כגברים וכבני זוג. תפקיד שאנחנו חייבים להיזכר בו, אגב, אם למישהו מאיתנו עדיין יש איזשהו רצון למצוא אהבה.
