משהו לא בסדר איתי. אני יודע את זה, כי בכל פעם שאני מגיע אל המשפחה המורחבת שלי, יש להם מן מבט של דאגה כזה על הפנים. "אוי, אורי", מקוננת הדודה שלי, "מה יהיה איתך?", ובכל פעם מחדש אני נאלץ להחזיק לה את היד ולהגיד לה דודה, אל תדאגי, יהיה בסדר. נעבור את זה יחד. אולי ימצאו פתרון למחלה הסופנית שלי. אולי יום אחד, דודה, אני כבר לא אהיה רווק.
זו לא רק הדודה שלי, כמובן. זה גם החברים. בכל פעם שיש איזו הזמנה לאירוע כלשהו (פעם זה היה חתונות, היום אני מקפץ בין שלוש בריתות בחודש) הם שואלים בחשש ספוג בתקווה "מה, אולי הפעם תביא איתך מישהי? אה?". ואני צריך שוב להישיר אליהם מבט ולהגיד להם שזהו, אני עדיין רווק, ולראות איך המבט שלהם משתנה מרחמים לסלידה לאלוהים-רק-אל-תדביק-אותנו-בדבר-הזה-שיש-גם-לך. בררר.
אין לך זוגיות? אתה כנראה סוטה מין
קוראים לי אורי רונן, אני בן 37, ואני רווק. מה? ווי לאב יו אורי? לא? ככה חשבתי. כי אם עברת את גיל 30 ועדיין לא התמסדת, משהו לא בסדר איתך. אתה חולה. אתה משוגע. אתה בררן. יש לך איידס. נחתת ממאדים. יש לך זין קטן. אתה אוכל שום לארוחת בוקר. אתה רואה סברי מרנן. רק תגיד כבר, לכל הרוחות, מה לא בסדר בך כדי שנוכל לטפל בך, יצור מסכן וחולה שכמוך! תן לנו לסייע לך, נפש פצועה ושסועה!
וכשאתה אומר "אני בסדר" או "אני עדיין מחפש" או חלילה "תשמעו, זה לא כזה קל כמו שאתם חושבים" מיד מופיעים המבטים המזלזלים האלה, שלמדתי להכיר כל כך טוב במהלך השנים. נו, באמת, אורי, יגיד לך זוג בורגני א' מסביוני אם המושבות, או איך שלא קוראים לאזור הזה, כמה זה כבר מסובך למצוא מישהי? אתה כנראה מחפש לא טוב. אתה כנראה לא נותן להן צ'אנס. אתה כנראה סוטה מין שמגיע לדייטים עם מעיל צהוב ושנייה אחרי שהיא חוזרת מהשירותים אתה פותח אותו וצועק "היי, גברת, תסתכלי!". אבל זה חייב להיות משהו מהאפשרויות הנ"ל. אין אופציה אחרת.
כמו אדם שדרוש לו אשפוז בכפייה, אתה מתנהל בעולם כאילו הכל בסדר אבל כולם מסביבך מתלחשים. עברתם את גיל שלושים ואתם עדיין רווקים? וואו, איזה מזל יש לכם שלא קשרו אתכם עדיין למיטה והתחילו להזריק לכם תרופות. איזה עולם זה, שואלים את עצמם האנשים הזוגיים, שאנשים כאלה מסתובבים בלי שרשרת, או לכל הפחות קולר חשמלי? למה אין עליהם תג זיהוי, או משהו? איפה העירייה כשבאמת צריך אותה?!
זה לא, אגב, שאני מתהדר ברווקות שלי. אני לא אוהב להיות לבד. ואני, אגב, לא מאמין למי שאומר - ובעיקר, מי שאומרת - שהוא כן. נכון, יש משהו נחמד בלבוא הביתה ולהתקלח מתי שאתה רוצה ולראות את מה שאתה רוצה בטלוויזיה ולבחור לעצמך את התפריט לארוחת ערב ולא לריב - אתה יכול לריב עם עצמך, זה יהיה די מטופש - מי עושה כלים הערב. ומצד שני, לזוגיות יש יתרונות ברורים שעולים פי כמה על החסרונות. ואני יודע את זה.
אני רק לא מוצא זוגיות.
מה איתי, יאיר?
עד שאני אמצא, מסתבר, אני מורחק מהחברה. הנה, תשאלו את יאיר לפיד, שר האוצר החדש שלכם, שבמסגרת "נאום האדם העובד" שלו הצהיר שידאג, קודם כל, לזוגות צעירים. לא סתם "צעירים". זוגות צעירים. אם אתם זוג צעיר - קבלו הטבות. אבל אם היית קרבי בצבא ואתה עובד מהיום שהשתחררת ואתה לומד באוניברסיטה וקורע את התחת על שלוש עבודות אבל לבד? לך תחפש את החברים שלך. או את החברה שלך. או אולי פשוט תתאבד ותעשה לכולנו חיים קלים יותר. זה שיש לך טעם לחיות, כן?
זה מחלחל עמוק, המחשבה הזו. לא פעם אני מוצא את עצמי חושב מה באמת לא בסדר איתי. אולי זה באמת אני. אולי אני פשוט צריך לתפוס את הבחורה הבאה שתסכים לצאת איתי לבירה ולהגיד לה "עזבי אותך מלהכיר, בואי נתחתן. מה את עושה בעוד שעה?". העיקר להפסיק לפחד שעוד רגע ידפקו לי בדלת שני בחורים בחלוק לבן ויקחו אותי להוספיס לרווקים בלבד.
אין טעם, אגב, לנסות ולהסביר את עצמך לאנשים הנורמטיביים. אין טעם להגיד שאתה סתם בחור מוזר כזה שבאמת רוצה להתאהב, ולא להתחתן מתוך פשרה סתם עם הראשונה שהסכימה, כמו שהרבה מהחברים שלך עשו. אני, אתה רוצה להגיד להם, רומנטיקן אמיתי. עדיין מאמין באהבה. עדיין מחכה לאבירה על הסוס הלבן, אם כי לא תהיה לי ממש התנגדות שהיא תגיע גם במיני קופר, או משהו כזה. רק שתבוא ותיתן לי את כרטיס הכניסה המיוחל לחברה הנורמטיבית.
זה מצחיק קצת, כי לפני עשר שנים היו לי חלומות ושאיפות ותקוות. ולמרות שיש לי עבודה מסודרת וקריירה אקדמית ואני מחזיק דירה לבד ואפילו חתול, זה מדהים איך כרווק בן 37 רשימת הבקשות שלך מהחיים מצטמצמת לדבר אחד בלבד: רק להיות, פעם אחת, בעשור הרביעי לחיי, כמו כולם
