האוורד שטרן אמר את מה שכולנו חושבים כבר תקופה: לינה דנהאם שמנה.
השוק, ההפתעה, התדהמה שהכתה בכולנו יצרה אפקט גל אלקטרודינמי שפער את השבר הסורי אפריקאי בעוד כמה מילימטרים. או, כמו שהיינו אומרים בשנות התשעים הגזעיות: ואללה, גילית לי את אמריקה. היא שמנה.
המסלול הבליסטי של המחשבה המרתקת של אדון שטרן אף הרחיק עד כדי תיאור סצינות העירום עם דונהאם כאונס, והעובדה שהשמנמנה הזאת הצליחה היא ממש עילוי, כי בדרך כלל שמנות לא מצליחות להזיז שום דבר. רק בשביל לסבר את האוזן, הנה הציטוט המקורי באנגלית:
Good for her. It's hard for little fat chicks to get anything going.
ואללה.
רק בלי צלוליטיס באור
איזה משפט קטן, של אדם קטן ומלא שנאה, שרוצה להוריד כוכבת עולה ומבריקה מטה. אכן, הגבר המוצלח הזה ניחן ביכולות ביטוי מושחזות ומלאות פאתוס ורגש. ובכמה כאלו, אללי, נתקלתי.
בדיוק כמו בריוני בית ספר שנטפלים בדבר הכי קטן ואומלל בך בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמם. כי היא, שוב אזכיר את החטא שלכבודו התכנסנו היום, שמנה! דאבה! דאבדאבה! לוויתן! או, כמו שאפשר לקרוא לזה: אישה רגילה לחלוטין. בדיוק כמו הקולגה שלנו, הגננת של הילדים, החברה, אני, את, אתה, ואולי אפילו אתם או אתן.
כאילו, ברצינות, באיזה עולם היא ש-מ-נ-ה? מישהו הסתובב מתיישהו ברחוב בארה"ב? או בארץ?
למרות שהדחף הראשון שלי הוא להתייחס למראה שלו, לגיל שלו, לאמירות קודמות שלו, לחייו, לקריירה שלו או להטפל לדברים גדולים ואומללים, לדעתי אין צורך לרדת לרמה שלו. המשפט הזה שהוא השיל מתוכו כמו נחש מלא ארס מספר לי עליו בדיוק כל מה שאני צריכה לדעת.
ועם כל הכבוד להאוורד ולהצלחתה הרדיופונית של הג'ורה שלו, אני לא מוכנה שמישהו יגיד לי שאסור אפילו להזדיין באור כי יראו לי את הצלוליטיס.
השאלה הגדולה היא האם זה באמת משנה.
פיל ורוד באמצע החדר
אני מודה שלמרות שזה לא סוד גדול, ולא אמור להיות כל כך מוזר לראות אישה נורמלית על המסך, זה עדיין קצת פיל ורוד באמצע החדר. המראה של אישה נורמלית, חלילה רגילה, על המסך שרגיל לנפלאות השלד האנושי אינו מראה קל לעיכול.
אני מודה שוב במבוכה שאחרי שהתרגלתי גם אני להיידי קלומיות בלבד, לראות פתאום מישהי שהייתי יכולה לראות ברחוב, או חלילה במראה, עלול לעורר בי סלידה קלה. החלק הדוחה והשיפוטי שבתוכי מגחך לנוכח ההערה חסרת הטאקט של שטרן.
אבל כן , אני עדיין חושבת שהוא מייצג טוב לחלאות המין האנושי שמהלכות על העולם. אז האם אני צבועה? סתם שמנה? שמנה ששונאת שמנות? כל כך הרבה שאלות, כל כך מעט חופש יצירתי לענות על כולם בשפת הרחוב השגורה בפי.
האמת היא שכשאני מתנערת מהזרימה עם העדר, או נכון יותר עם ההליכה עם עדר הבבונים שאוהבים רק בננות ולא יגעו במנגו, אני תוהה לעצמי מה כל כך רע באישה שמנה על המסך אם הטלוויזיה משקפת את המציאות ולא יוצרת אותה.
ואם התשובה היא שטלוויזיה יוצרת מציאות, אז א. אנחנו בבעיה וב. לנה דונהאם מצילה נפשות תועות שחושבות שהדרך היחידה להיות ראויה היא להיות מאד מאד מאד רזה, קוקטית, ספורטיבית ומוקפדת. והבחירה להשתלח דווקא בה היא בחירה קלה, פחדנית, חסרת מחשבה, ובהמתית לחלוטין.
האוורד שטרן הוא טינופת בגלל שהוא אמר בסאב טקסט דוחה אמת מפחידה: אם את שמנה, את לא ראויה. לא לאהבה, לא לסקס, לא לתהילה ופרסום. ואם במקרה הצלחת לקבל משהו מאילו, כנראה שזכית באור מן ההפקר, כי זה לא אמור לקרות. וכאן, עם כל הצחוקים והדאחקות, אני רוצה למתוח קו.דלי מלא גועל
וזה לא המקום להגיד שאני לא מבינה הומור, דאחקות, או פרובוקטיביות. למען השם, אני מתפרנסת מכתיבה על אורגזמות. העניין פה הוא שלינה דנהאם היא השמנמנה (אלק) היחידה על המסך, וזה כל כך מעצבן שמישהו רוצה להוריד לה את הראש ולתת לה כאפת קונפרמיזם על העורף. האוורד שטרן חושב שהוא פרוע, אדג'י ופרובוקטור, אבל אין לו שום מושג כמה הוא נשמע דביל מהצד.
אני צופה אדוקה של הרבה סדרות עם הומור גבולי, שחור, קשה ונטול רחמים. בעיקר מצויירות (נשבעת, למרות רמת הבגרות הבלתי רגילה שאני בדרך כלל מפגינה כמובן), ואחת האהובות עליי היא פמילי גאי.
בתכנית צוחקים על שמנות ושמנים בתור ספורט. אני גועה בפרצי צחוק כשהבדיחות האלו מבליחות על המסך. ומה ההבדל המהותי? פמילי גאי נכנסת בכולם, במטרות הנוחות ובמטרות הקדושות, בשמנות ובפמניסטיות ובגייז ובגברים לבנים בגיל העמידה שמפחדים משינוי, ולא רק בשחקנית היחידה על המסך שמעיזה לחשוף את נשמתה ושדיה הלא מושלמים, ולעורר קצת השראה ומחשבה באחרים.
האוורד שטרן לא צחק, התבדח, הביע את דעתו או אפילו אמר משהו ביקורתי עם רטרוספקטיבה שנונה על המציאות. הוא פשוט לקח דלי מלא גועל ושפך אותו על מישהי מוכשרת ומגניבה שלולא המראה שלה הוא לא היה פוצה פה.
לא שמעתי את שטרן משתלח בכזאת אכזריות בשחקנים השמנים על המסך. טוני סופרנו, מלך השכונה, או כל תפקיד שג'ון גודמן אי פעם עשה שכבודם במקומם מונח.
מה שכואב לשטרן שמדובר באישה צעירה ומבריקה בת חצי מגילו שזוהרת פי כמה וכמה מהימים הכי טובים שלו. וכמו אחרוני בריוני בית הספר, כאמור, הוא מצא למי להטפל מקנאה ושנאת נשים טהורה. ואם לינה דנהם הייתה גבר? אז אני לא יודעת, אבל אני לא בטוחה שהיו נטפלים למראה שלו. ככה, הרגשה.
באמריקה השמרנית שטרן לא יכל לדבר ככה על שחקן אפרו-אמריקאי, כי זה היה נחשב גזענות בוטה. אבל מה, בעצם, הוא ההבדל? היחס לאנשים שמנים בתקשורת הוא מערב פרוע של שנאה ושטנה. וזה לא מגיע לאף אחד.
