בתור נשים אנחנו אוהבות לחשוב שאנחנו היחידות שמתמודדות בעוז ובגבורה עם סצינת הדייטינג האכזרית.
גברים, מבחינתינו, סתם מסתובבים כמו ציידים המשחרים לטרף העדין והענוג שלהם, נטולי רגשות כמו פחד, חוסר ביטחון או תשוקה לאהבה אמיתית.
בכלל, אנחנו היחידות שמחפשות אהבת אמת, היחידות מוכנות למערכת יחסים רצינית ונפלאה, רק שעדיין לא מצאנו את האחד והמיוחד הזה בין כל הבררה שם בחוץ. מסכנות.
אנחנו פוגשות קריפים, סוטים, יצורים משעממים וגברים גרועים, פליירים שמשחקים עם הרגשות שלנו, דופקים וזורקים ושאר האשמות לגיטימיות ופחות שאנחנו מסתובבות איתן כמו פגיונות לתקוע בלב של הבחור הבא שיחטא בחטא כזה או אחר של חברו הקודם למין האנושי. אין גברים יותר בעיר הזאת, אנחנו מסננות בארס אחרי עוד דייט לא מוצלח ושוקעות בדיכאון על מר גורלנו ביקום חסר האהבה הזה. רק שבתוך כל הדייסה האנושית הזאת צפים עוד כמה גורמים שאנחנו די מתעלמות מהן ביום יום.
למשל, גברים.
גבר עם שכפ"ץ נכנס לפיק-אפ בר
הלחץ על גברים להיות גברי אלפא, זייני על ופתיינים מקצועיים הוא לא פחות גרוע מהלחץ על נשים להיות 90-60-90, בזוגיות ועם טבעת יהלום ענקית על האצבע.
החברה מודדת גם את המין השני באכזריות בלתי מתפשרת בכל התותחים הכבדים: סרטים, סדרות טלוויזיה, עיתונים והרחוב. והרחוב הוא האכזרי ביותר.
גבר שיוצא לבר פיק אפ, למסיבה או לאירוע חברתי יוצא עם שכפ"ץ על הלב והאגו שלו, בולע רוק ונכנס לעין הסערה של עולם הדייטינג. יותר משהוא רוצה להתחיל עם מישהי, מצופה ממנו להתחיל עם נשים.
אנחנו, מצידנו, לא מקלות על העניין. למעשה, אנחנו אלה שהופכות אותו לקשה כל כך.
ושיהיה לו גדול, אה?
גם לנו יש ציפיות מגברים, ורובן ככולן די מטורפות.
הרי הגבר שלנו צריך להיות מאצ'ו אבל לא ערס, בחור טוב אבל לא חנון, בחור רע אבל במידה, אינטליגנט ואקדמאי אבל לא סטודנט בטלן, לארג' בכסף אבל שלא יגרום לנו להרגיש רע לגבי זה, קשוח כלפי חוץ אבל רך מבפנים כמו ליצ'י, חובב גורי כלבים פרוותיים וברווזים פלומתיים אבל גם יודע להבריג את הצינור של החצר לקרבורטור בשביל ליצור פצצת מימן.
אה, וכמובן חתיך. כי גם גבר ביוני עם כל התכונות האלו בלי גומות חן נפסל על הסף.
ושיהיה לו גדול, אה?
אנחנו מבקשות תכונות התחלתיות שלא נרצה בהמשך.
אנחנו חושקות בסתר ב"בחור הרע והבלתי מושג", שעם הזמן תביני שזה הבחור הדפוק נפשית שלא מוכן להתפשר עבורך, ומתעלמות מתכונות שנרצה לטווח ארוך כמו טוב לב בתואנות שזה משעמם וטוב מדי ואין "כימיה".
אחותי, אהבה ממבט ראשון זאת לא "כימיה", זאת חרמנות פיזית עם אדם שאין לך מושג מי הוא. כימיה טובה יוצרים כשיש פוטנציאל.
הגברים הכי מצחיקים ומגניבים מתגלים להיות מי שהם באמת רק אחרי שהם מרגישים בנוח, וזה לוקח לפעמים הרבה זמן.
כי גברים, הו גברים, נמדדים ברשימת התכונות הבלתי אפשרית הזאת ונאלצים לצאת לקרב על התדמית שלהן בכל פעם מפחידה בה הם ניגשים לדבר עם מישהי. ואלוהים, כמה שזה מפחיד.
חשבתן לעצמכן מה זה אומר לגשת לאדם זר מול כמה חברים שלך ושלו ולהתחיל לדבר איתו, ואם את לא נראית לו אז לקבל נפנוף שלא היה מבייש מנגל ביום העצמאות?
ותני לי להסתכן ולהגיד שאם את לא מרגישה שאת נראית כמו ג'יזל ביום צילומים גם לא תעזי לגשת למישהו. ואם כן, אז רק אחרי שהבחור חייך אלייך, בהה בך ארבעים דקות, ואת מניחה שהוא לא ניגש אלייך כי הוא ביישן. ובכלל אני תוהה לעצמי איך נראות צלקות הביטחון העצמי הגבריות, בסופו של דחיות נוסף.
מה שאני מנסה להגיד הוא שגם להם קשה. מאד.תורידי מהרשימה
מה דעתך על להוריד איזו תכונה או שתיים מהרשימה שלך, ולתת לבחור מולך צ'אנס למרות שברושם הראשוני המפוחד, החושש, הכאוב שלו הוא לא נראה כמו אביר חלומותייך?
אולי תגלי שמתחת לבחור המשעמם מסתתר גבר עם לב ענקי שחושש להחשף מולך, ולכן מעדיף להקשיב לך תחילה? והבחור הזה שהוא לא בטעם שלך כי הוא גבוה מדי או נמוך מדי או קירח מדי או שמן מדי, אולי עלול להיות הנפש הדומה שחיפשת כל חייך?
גם עליהם יש לחץ היסטרי להיות, כביכול, מושלמים. וגם להם, בדיוק כמונו, מגיע להם לזכות באהבה גם אם הם לא.
כדאי שנתחיל להפנים שמרוב הזלת ריר על אבירים על סוסים דמיוניים אנחנו מסרסות את הגברים האמיתיים שלנו, והם בתורם מחזירים לנו את כל חוסר הביטחון שלהם והפחד שלהם במשחק הגבר המאצ'ו שמחפש רק לזיין ולדפוק.
כולם רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, ועל כולם הלחץ זהה. אל תתני לשותף לחיים הפוטנציאלי שלך ללכת בגלל שהוא לא ידע איך להרשים אותך על ההתחלה. אולי תגלי שלתת צ'אנס שני זה לחלוטין משתלם.
