בהינתן הבחירה בין לבלות עם בן הזוג שלי לבין לבלות עם חברים, כמעט תמיד האפשרות הראשונה היא זאת שתקרוץ לי.

נדמה לי שזה כל כך טבעי לבחור בבן הזוג שלך ראשון על פני שאר העולם, שאני תמיד מתפלאת מחדש מהזווית המעוקלת שעולה בפני אנשים כשאני שולפת את הפרט הזה.

מאוד מכעיס שאת אשכרה רוצה לבלות זמן עם בן הזוג שלך (צילום: thinkstock)
מאוד מכעיס שאת אשכרה רוצה לבלות זמן עם בן הזוג שלך (צילום: thinkstock)

אולי הסיבה שאני לא מצטענת ולא מתנצלת על זה היא הסיבה לפרצוף המשתהה והמובס, כי גם על הנושא הזה, כמה מפתיע, יש טאבו: מותר להיות מאוהבים – רק לא להראות את זה. לא לחיות את זה עד הסוף, חס ושלום לא לעשות בשביל זה ויתורים, איזו מין רכיכה בוגדנית את אם את עושה ויתורים בשביל אהבה? תעשי ויתורים בשבילינו, החברים. כי ככה זה חברים אמיתיים, לא ככה?

לא. לא ככה.

זוג או פרד

כשאישה נכנסת לזוגיות מן הסתם זה לוקח נתח עסיסי מהזמן שלה, שלא לדבר על מוקדי העניין והריכוז שלה. כשאישה מתאהבת בבן הזוג שלה היא מוצאת חבר הכי טוב, אוהב ואהוב, וסך הכל אדם מאד מיוחד שמטפס לאט לאט לראש רשימת סדר העדיפויות. ומה לעשות, זאת רשימה שמשתנה ומתעדכנת כל כך הרבה.

אני לא חברה באותה אינטנסיביות שהייתה עם ג' מהחטיבה, וגם לא עם ד' מהצבא, וגם לא עם ו' מהעבודה, כי דברים משתנים. אנשים משתנים, והחיים קורים. אבל כשהחיים קורים – זה בסדר. כל עוד לא מעורב בהם גבר, כאילו.

כי ברגע שאנחנו משחקים הבנים על הבנות, ואת בוחרת בצד של הבנים – קלון עליך ושיחות אשמה פולניות בידייך. אלא אם כן התחתנתם, ואז הטאבו מוסר וזה בסדר, הרי בעל נגזר מהמשמעות בעלות, אז כאן זה מותר ואף רצוי. אבל רק לא בן זוג, זה כל כך סתמי ואפסי ואפרורי.

כשאת מתחתנת זה בסדר, כי אז יש בעלות. עד אז, תופיעי לבראנץ'. כן, גם אם לא בא לך (צילום: שאטרסטוק)
כשאת מתחתנת זה בסדר, כי אז יש בעלות. עד אז, תופיעי לבראנץ'. כן, גם אם לא בא לך (צילום: שאטרסטוק)

מסתבר שברגע שאת בוחרת לבלות זמן עם בן הזוג שלך על פני זמן עם חברים, את אישה מסכנה, פטתית חסרת חיים. תאום סיאמי של הזכר התורן שמצאת שיאשר את קיומך. ברגע של בחירה בחבר החדש בארגז החול את בוגדת במין הנשי כולו, כפויית טובה לחברייך משכבר הימים, חסרת עמוד שדרה משעממת שמגיבה רק לקריאתו של המאמי התורן, כמו אם שמגיבה לתינוק הבוכה שלה.

הנה, עולם, אני מודה ומתוודה בחטא הנוראי מכולם בפוסט מודרניזם החונק הזה: אני מעדיפה את בן הזוג שלי על פני כל אחד אחר. אמרתי את זה, והנה ערימת אבנים מסודרת כבר בצד שמאל שתוכלי להתחיל לרגום בי בזמנכם החופשי.

אין לך עולם נפרד משלך? תתביישי

בן הזוג שלי הוא נאמבר וואן. מספר אחת. אחרי שהכרתי אותו והתאהבתי בו, באופן טבעי ירד לי החשק להכיר אנשים חדשים, ובעיקר התחלתי להשתעמם מאנשים אחרים, כי בעיני אף אחד לא משתווה לו.

פשוט יותר כיף לי איתו, וקצת יותר משעמם לי עם אחרים. זאת עובדה קיימת.

הוא הכי מצחיק אותי, הוא הכי מעניין אותי, הוא הכי זורם איתי בשיחות הכי מגניבות, והוא פשוט החבר הכי טוב שלי. הוא המלך שלי, ואני המלכה שלו.

אני לא רואה שום סיבה להתנצל על זה, ולעשות סלטות באוויר בשביל להסוות את העובדה הזאת.

אני לא רוצה לקרוע את עצמי בהתרוצצויות בין אנשים רק בשביל לשמור על גחלת ה"לא נעים, מזמן לא נפגשנו", ואני גם מאחלת לכל חברה שלי שתוריד אותי מטה מטה ברשימה בשביל להכניס לתוכה חבר-הכי-טוב חדש. כי זאת היא זוגיות בעיני. זה החומר ממנו מורכבת אהבה.

גם כשהייתי רווקה הבנתי את זה וייחלתי למצב הזה לכל חברה. לראות אותה קצת פחות ומצד שני לדעת שהיא מאושרת עם אדם חדש ומיוחד בחייה תמיד נדמה היה לי כמשהו שווה במיוחד.

כן, זה מבאס קצת שתדירות הקשר פוחתת, אבל גם אם היא הייתה מתחילה עבודה חדשה אותו הדבר היה קורה. זאת לא סיבה לקנאה, צרות עין והפחדה אינטנסיבית סטייל המאפייה. ואכן, הפחדה מרירה ומאשימה כמו "את כל הזמן איתו" נפלטת מדי פעם לחלל האוויר כמו כדור תועה, מכייל את מסלולו בשביל לחדור לי בשיריון האהבה החדש והנוצץ.

מסתבר שלבלות הרבה זמן עם אדם שאותו את אוהבת זה לא הדבר הנכון לעשות. וכשהוא יעזוב אותך, כלבה, את תחזרי אלינו, הנשמות הטובות, בזחילה.

את עוד תחזרי אליהן בזחילה, מותק. או שלא (צילום: shutterstock)
את עוד תחזרי אליהן בזחילה, מותק. או שלא (צילום: shutterstock)

הרי בציד המכשפות הזה, בעיקר מחברותינו הרווקות הנקמניות, אינדבידואליזם אמיתי הוא בדידות אלגנטית בתוך מערכת חברתית מסודרת.

בימינו אם אין לך "עולם נפרד משלך" ואם אתה לא מנהל "חיים נפרדים לגמרי" מבן הזוג שלך אתה נואש, תלותי וקצת דוחה.

בשביל להיות אישה פמיניסטית עצמאית ומשוחררת, או לפחות חברה טובה, יש רק שחור או לבן. או שאת איתנו או שאת נגדנו, ולעזאזל עם הזוגיות שלך והעובדה שאת נקרעת בין החיים האישיים לעבודה ובין שאר החלומות והתקוות שלך.

אם את מורידה את מינון הבראנצ'ים המשותפים עם הבנות, לוחשים לי קולות רקע מטרידים, תצטרכי לספק לנו הרבה הסברים. והסבר כמו "יש לי תוכניות עם אהובי" הוא לא מתקבל על הדעת לחלוטין. עבודה? סבבה. נשבר לך הנחיר? מגניב. סבתא'שלך ברחה מבית האבות ועכשיו מתנהל מצוד משטרתי אחריה? בואי נדבר שוב אחרי החגים. הכל לגיטימי, הכל הולך, אבל רק לא אותה סיבה גחמנית ומטומטמת של: אנחנו נשארים היום בבית.

''תקשיב, אתה נורא נחמד וזה, פשוט יש לי עולם נפרד'' (צילום: shutterstock)
''תקשיב, אתה נורא נחמד וזה, פשוט יש לי עולם נפרד'' (צילום: shutterstock)

אבל בין כל העולמות הנפרדים האלו, אף אחד לא חושב שבמקום ליצור מרחב נשימה טבעי ובריא, זה יוצר מרחק כפוי? כל העצמאות בכפייה הזאת – עד כמה היא באמת בריאה לזוגיות? בסופו של יום אם אנחנו שני מעגלים נפרדים שמתחברים מדי פעם, למה בכלל לקרוא לזה זוגיות? למה בכלל להבדיל בין החיבור הקסום הזה, לבין עוד אלף חיבורים אחרים של מעגלים נפרדים שמתרוצצים ברחוב?

לפעמים יש לי תחושה שאנשים שכחו מהי אהבה. הרי אהבה זה ללוזרים, ורק זוגיות היא מה שנדרש בשביל לסמן וי ברשימת ההצלחה החברתית. כלומר, זה שיש לך בן זוג זה טוב ויפה בשביל לא להיות לבד כשאתה לועס את הסלט בארוחת הערב, אבל חוץ מזה להיות לבד איז דה שיט. רק ככה מגיעים לעצמאות. רק ככה עושים חיים באמת. מה, לא ככה?