בימים כתיקונם, כשאני ספונה עמוק בתוך זוגיות נורמאלית, כזאת של אנשים מתפקדים (זאת אומרת, ללא יציאות פטתיות סטייל "ידידים עם הטבות", כאילו שאני כרטיס מועדון), אני מוצאת את עצמי מתרשלת יחסית לאישה שהייתי פעם.
כשנכנסתי לזוגיות הייתי, בעיני רוחי לפחות, לוליטה פתיינית ומלהיבה. אישה עסיסית וריחנית שעוצרת את האוויר מלכת ומעיפה לאהובה את הלב עם מבט גרידא.
עכשיו הדבר היחיד שאני עוצרת מלכת זה את רפלקס ההקאה הקל שאוחז בי כשאני עוברת מול המראה ותוהה לעצמי מי הכניס את הטרול הסמוק הזה לבית, והאם יש סיכוי שהוא יטיל עלי קללה.
מסתבר שאחרי תקופה מסוימת של זוגיות, אינני האישה שהייתי, זאת שהעזר כנגדי (כן, לגמרי השתמשתי בביטוי הזה) הכיר בתור רווקה משקיענית ותוססת. וגרוע מזה, הוא אוהב אותי "גם ככה". הו כן, "ככה" – מצורעת שכזאת. לפחות בנתיים.
אבל השאלה היא עד מתי? ולמה? למה זה קרה?! איפה נערת החמד שפיזזה בקלילות בין חיוך לחיוך? מה בינה לבין נציגת ההלבשה התחתונה בקניון לחיות שעומדת עכשיו עם מסיכת הזנה ירקרקה מול הפרצוף של הגבר שלה ומתחננת למאסג' בכפות רגליים? אם אני אמשיך ככה אני בסכנת ליהוק לאח הגדול.אז מסתבר שגם אני עושה את טעויות הזוגיות הקלאסיות שהבטחתי לעצמי שאני מיוחדת מדי בשביל לעשות. אז עכשיו אני כותבת, כדי שאתן לפחות לא תעשו אותן.
להשמין
אי פעם תהית למה יש כל כך הרבה זוגות בהם הגבר רזה והאישה עגלגלה? זה כי גברים לא משמינים, ואנחנו כן, אז תסתכלי טוב במראה, סיסטר, ותביני: את חייבת להפסיק לאכול כמו הגבר שלך. זה שהוא מעכל כמויות שלא היו מביישות מערבל בטון לא אומר שאת צריכה להשתתף בחגיגה, אחרת תהפכי למערבל בטון קטן בעצמך.אומר זאת בעוז: גברים הם בטטות. הם אוכלים כמויות בלתי נלאות של אוכל אך לרוב לא מעלים ולו גרם אחד לרפואה. לדעתי הם מתחמקים בקלילות מחוק שימור האנרגיה בגלל שני גורמים: מאסת השריר הגדולה שלהם יחסית אלינו, שזהו גורם שהוכח מדעית, ובנוסף יכולת הייבוא-עיכול-ייצוא המדהימה של גופם.
אנחנו, לעומת זאת? מצחקקות כל הדרך אל עבר שומרי משקל. אבל עד כאן, כשאני והבחור נתגרש בצורה פומבית, מכוערת ומלאת תככים ורכילויות אני מתכננת להיות כוסית וחטובה בשביל הפפראצי. לכן אני סוגרת את הפה מ-עכ-שיו.
אם אני אעשה את זה כמו שצריך, אז מערכת היחסים תהרוס לי רק את הנפש – לא הגוף.
להיות פסיכית
כשרק מתחילים לצאת הוא שופך עליך מטרים של תשומת לב. זה מתחיל בהדרגה, הודעות ספוראדיות ופגישות פה ושם, אבל כשזה הופך לרציני ההודעות הופכות לטקסים קטנים והפגישות קבועות. הגברים האמריקאים קוראים לזה בלעג "לעשות צ'ק-אין", יען שיחת טלפון יומית בשעה יחסית קבועה בשביל להגיד היי ולהוכיח לחברה שלך שלא נחטפת על ידי הטאליבן.העניין הוא שכשהדייג תפס את דג השפמנון שלו, הוא יכול להשקיע פחות בקרסים ובתולעים. לכן, מתיישהו הוא מפסיק להתקשר כמו מוכה ירח, וגם תדירות ההודעות פוחתת, תהליך טבעי לכל הדעות.
חוץ מהדעה שלי, כאילו.
מסתבר שכשהבחור שלך במערכת יחסים ארוכה מוריד את מינוני הטלפון, במקום פצצת הביטחון והאדישות שהיית עד כה, את הופכת לגרסה הנשית של וודי אלן ומתקשרת אליו בניורוטיות אם הוא מאחר מהעבודה ברבע שעה בצעקות "מאמי! איפה אתה!? הכנתי פשטידה!". מבחיל. מודה שהרגשתי שתיכף ומיד יכנס דון דרייפר מבעד לדלת בשביל התמונה המושלמת של שנות השישים העליזות.
פעם אחת הערתי לאהובי ככה בקטנה (כלומר שיחת יחסינו לאן סטייל "אינטרוונשן") שהוא ממעט לשלוח לי הודעות לאחרונה. תגובתו הייתה בעתה חסרת פרופורציות.
מסקנה: אם את רוצה להיות כלבה מניפולטיבית וסחטנית רגשית, זהו הקו בו עליך לנקוט. אבל אם את רוצה להיות מאהבת אוהבת ונאהבת, תפסיקי להיות פסיכית. מזהה את עצמך? תני לעצמך סטירה והמשיכי לקרוא. מרגישה בחילה? חכי עוד כמה חודשים, תורידי לעצמך סטירה, ואז המשיכי לקרוא.
לעשות קולות
מי מאיתנו לא ישבה לזמזם בשירותים ולצעוק מבעד לדלת שלא קורה שום דבר בזוי, רק בשביל לנפוח את נשמתך על האסלה ולשמוע שאגות צחוק מהצד השני? עכשיו, את לא צריכה לשכנע אותי שלעשות קולות גופניים זה מצחיק. אין כמו גרעפס קטנטן כדי להעביר נקודה לפעמים.
הבעיה מתחילה כשאת מתמכרת להתבהמות המשעשעת הזאת והופכת אותה לחלק משגרת יומך. השם ירחם, שלא נדבר על תחום פעולות המעיים האהוב כל כך על האנושות, ומעורר התפצחויות צחוק בלתי נשלטות ברגע הנכון. העניין הוא שבסופו של דבר, לנשים אין רגע נכון.
היכוני לאמירה הכי לא פמיניסטית : כמו כל כך הרבה פרדוקסים, סטנדרטים כפולים ורבדי צביעות בלתי ניתנים לאומדן, המשוואה פשוטה: לגברים מותר, לנו אסור. ברגע שנהפוך לגרסה האנושית של כרית פלוצים, אפשר כבר מעכשיו לסגור את הבאסטה על הרומנטיקה. וככה, בואי נודה בזה, לא התחלנו את מערכת היחסים.
להיות דוחה
אני בטוחה שלפנינה רוזנלבום אין את הבעיה הזאת, אבל לרובנו יש, וזאת טעות שאנחנו גוררות שנים, כנראה מהמגורים המשותפים בצבא: תסמונת הג'יפה.
אנחנו מעזות להתרווח ולשים טריינינג מעופש, לשחרר את הצורך באיפור, לעשות קוקו-ספונג'ה, להסתובב עם חד-גבה ושפם פרידה-קאלו, לחטט בשיניים עם חתיכות נייר אקראיות, להתהלך עם לק מתקלף בציפורניי הרגליים והטעות הטראגית ביותר: לעטות תחתוני סבתא גם כשאנחנו לא במחזור.
אל תבינו אותי לא נכון – ביתי הוא אכן ממלכתי, וחשוב לי להיות בו טבעית ככל הניתן. אבל מרוב טבעיות לא רואים את היער. על הרגליים שלי.
סקסי זה לא. זאת אינטימיות-גיניקולוג שכדאי לשמור מחוץ למערכת היחסים הרומנטית.
להפוך לאמא שלו, או גרוע מזה: להפוך לאמא שלך
אנחנו כנשים אוהבות לתת. לא רק לתת, לחנוק מנתינה, דאגה, אכפתיות. אנחנו רוצות לאהוב ולתת בלי גבולות, ובלי דין וחשבון – למרות שהבטחנו לעצמנו שנציב גבולות.
כשאני נוסעת למעלה משלושה ימים אני דואגת לדחוס את המקרר במספיק אוכל פשוט להכנה, להוריד את כל הכביסה, ולערום כמה שפחות קשיי השרדות על אהובי הזך, כאילו שהגבר שלי הוא רכיכה ג'לית שמתבוססת בריר של עצמה.
זאת טעות קלאסית שתמיד הטפתי נגדה, עד שמצאתי את עצמי מתקשרת אליו ממרחקים ושואלת: "אז איך אתה אוכל? חיממת את הסנדוויצ'ים שהכנתי?". וואו, אני יודעת.
הרי כשאנחנו הופכות אובססיביות לגבי נתינה הצד השני הופך נהנתן לגבי קבלה. אם נכמת את יכולת הנתינה שלנו ונעמיד אותה בגרף, נראה שככל שיכולת הנתינה עולה כך המשיכה המינית יורדת. ברמת האפס הגענו לרמת הנתינה האולטימטיבית: הפכנו לאמא שלו.
ברכותיי, תהפכי עוד שניצל אחד ובקרוב הוא זה שיגיד לך שכואב לו הראש הערב. מה הפלא? גברים לא אוהבים לחשוב על אמא שלהם בזמן שהם עושים סקס. ובאותה נימה, תדאגי שלא היא זאת שקונה לכם סדינים. כאילו, זה לא קשור, אבל זה סתם קריפי.
