מכירים את רשימת הסימפטומים של הדיכאון? ההיא שאם יש חמישה סימפטומים מתוכה במשך שבועיים ויותר מומלץ ללכת לטיפול?
אז אחרי שבוע של באסה שלא מהעולם הזה, החלטתי לבדוק אותה. בכנות? זה לא נראה טוב. שבעה מתוך עשרה.
אמנם עבר רק שבוע, ואם הייתי בן אדם שלא עובד עם דד-ליינים לפרנסתו לא הייתי מסתכלת על הרשימה הזאת כל כך מוקדם, אבל כשאני יושבת מול המחשב במשך ימים ולא מצליחה לכתוב מילה אין לי ברירה אלא לשים לב שמשהו פה לא תקין.
כבר שבוע אני מתחרבשת עם הפוסט הזה ועם עוד כמה דברים שאני אמורה להגיש ולא בא לי לספר מה עובר עלי מבחינה רומנטית. או א-רומנטית. לא שזה יותר מכוער מהרגיל, זה בדיוק אותו החרא, פשוט לא בא לי לצחוק על עצמי, להיות קלילה ולמצוא דרכים חדשות ומעודדות להסתכל על המציאות המחורבנת.
לא בא לי להחזיק את הראש מעל המים. בא לי לוותר, להפסיק לעשות תנועות היסטריות עם הידיים והרגליים ולבלוע מים. אם הייתי יכולה בכלל לא הייתי יוצאת מהמיטה.
הבקרים ממש לא נעימים לי. גם הערבים עושים לי חור בלב, וביננו, גם הצהריים ובין הערביים גורמים לי לרצות שמישהו יפיל לי פסנתר על הראש. בקיצור, לא בא לי על החיים האלה, והכי פחות על החלק של מערכות היחסים.
כן התקשר, לא התקשר, דייט ראשון, דייט שני, כן סקס, לא סקס, כן גמרתי, לא גמרתי, הוא גמר על השידה. למי אכפת.
נמאס כבר. כבר מיליון שנה אני מדשדשת באותו מטר מרובע, מנסה להבין מה לא בסדר איתי או עם העולם ולמה אני אף פעם לא עוברת את השלב שבו הדברים מפסיקים להיות טורים משעשעים ומתחילים להיות החיים.
די. די. די. לא מסוגלת להתעסק בזה יותר. כבר חשבתי, אמרתי וכתבתי על זה הכל, ובכל זאת, אני לא מצליחה להגיע למקום הזה שליהיא גרינר הצליחה להגיע אליו שלוש פעמים בחצי שנה.
זה פשוט מעליב. נמאס לי לנסות להבין פרידות ושברונות לב, נמאס לי לפגוש עוד גבר ועוד גבר ועוד גבר. די. אני פורשת. לא מחפשת יותר. לא רוצה זוגיות, לא רוצה לדבר על זוגיות, ובכלל לא רוצה לראות שום דבר שסכומו שניים. למעשה, מיד כשאסיים כאן אשליך את הפלפלייה לפח.
כל כך הרבה שנים אני מתעסקת בחיפוש אחרי האהבה הנכונה הזאת שאלוהים יודע מהי ואם היא בכלל קיימת, ובנתיים הזמן עף לו, והנה אני מוצאת את עצמי בחורף 2012, כששבוע שלם אני צריכה להכריח את עצמי לצאת מהמיטה בבוקר כי שום סיבה לא נראית לי טובה מספיק כדי לקום. אפרנטלי, בלי ששמתי לב, הגיע משבר אמצע החיים. איפה זה פוגש אותי? זה פוגש אותי ללא הציוד הדרוש לזיין את המזכירה, ובלי שבעים אלף שקל לאופנוע כבד.
אז קיבינימט עם זה.
הגיע הזמן להודות- מעולם לא הייתה לי זוגיות נורמלית, אין לי זוגיות כרגע, ויש סיכוי טוב שגם לא תהיה לי. מאיזושהי סיבה עלומה (עלומה בתחת שלי. אני חולת נפש שאוהבת פסיכופטים) זה לא מתאפשר.
אולי אני צריכה להשלים עם העובדה הזאת שהחלום שלי על תא משפחתי נורמלי, כזה שיש בו את כל מה שלא היה לי, לא יתגשם. זה לא אומר שאני לא יכולה להקים תא משפחתי לא נורמלי. אני לא אהיה הראשונה, ובטח שלא האחרונה (ולא, אני לא אלך לבנק הזרע. אין שם מספיק תורמים, וממש לא בא לי שיום אחד הילד שלי יגיע הביתה עם חברה שלו ובסוף נגלה שהם חצי אחים. זה יותר מדי מבאס).
שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שהדבר שהכי בא לי עכשיו זה להיות בהריון, לעבור את המקבילה הפיזית של לחרבן כדורגל ואחר כך לא לישון ארבע שנים, ועוד לבד. להגיד לכם שזה אידיאלי בעיני להתחיל משפחה במקום בהתאהבות ובניהול מצוד אחר זרע משובח? לא. זה הכי לא אידיאלי בעולם.
במיוחד, אגב, כי בתוכי אני לגמרי מתחברת לרעיון הישן הזה של אבא ואמא שאוהבים אחד את השניה וקמים בלילה לסירוגין. אפילו הייתי מקדישה לזה כמה דמעות אם היה לי זמן.
אבל אין לי זמן! אני במשבר אמצע החיים, לעזאזל. ואם נתעלם מהמשמעויות הנפשיות, בשורה אחת הוא בטוח מביא איתו: שזה אמצע הפאקינג חיים, ומאחר והחצי הראשון לא נוצל מי יודע כמה, לקראת החצי השני הגיע הזמן להתבגר.
אין מה לעשות. בחייו של כל אדם מגיע הזמן שבו הוא צריך להפסיק להתעסק בקקה של עצמו ולהתחיל להתעסק בקקה של אחרים. ולזה קוראים הורות, אם הבנתי נכון.
