המוות של גארי ספיד נראה כאילו נלקח מהסרטים: כוכב כדורגל ענק בעבר ומאמן מצליח כיום שחי עם אישה יפה, שני ילדים מקסימים וללא שום בעיות כלכליות נראות לעין (למעשה, ההפך המוחלט הוא הנכון) נמצא יום אחד תלוי בביתו.

אין לו עבר של דכאונות, חבריו שראו אותו רק יום לפני מעידים שהיה במצב רוח מרומם. אז מה, לכל הרוחות, קרה שם, ביום ראשון השבוע, עת החליט האיש האהוב, האצילי והנערץ הזה ליטול את חייו?

זו, בכל אופן, התעלומה שמטרידה את בריטניה, אומה שלא לוקחת שום דבר ברצינות חוץ מאת מזג האוויר ואת הכדורגל שלה. וככל שהערפל מתחיל להתבהר סביב חקירת ההתאבדות הסבוכה הזו, מתגלים פרטים מזעזעים שהיו יכולים למנוע את הטרגדיה האיומה הזו.

ומה שהתחיל, כך מסתמן על פי כמה מקורות אנגלים (הערת המערכת: חקירת משטרה עדיין מתנהלת בנושא, ואין לכך עדיין כל אישור רשמי), את כל כדור השלג הזה היה שספיד התבשר שהצהובון "דיילי סטאר" (שהכחיש את הדברים המיוחסים לו בחשבון הטוויטר הרשמי שלו) מתכוון לפרסם כתבה ולהוציא אותו מהארון.

משם, נו, אתם כבר יודעים איך זה נגמר.

אם הוא היה יוצא מהארון מיוזמתו הוא היה יכול לפתוח דלת לעוד הרבה כדורגלנים. גארי ספיד (צילום: gettyimages)
אם הוא היה יוצא מהארון מיוזמתו הוא היה יכול לפתוח דלת לעוד הרבה כדורגלנים. גארי ספיד (צילום: gettyimages)

תופעת ההוצאה מהארון הפכה מקובלת מאוד בשנים האחרונות. שנים מתנהל הדיון אם ראוי לעשות את זה או לא, ובינתיים עוד גברים ונשים מוצאים מהארון בעל כורחם, כשהרצון לסקופ מסמא את עיניה של התקשורת ממה שעלול לקרות.

ועכשיו, כשזה קרה ומשפחה שלמה נהרסה בגלל שלמישהו בבריטניה ובווילס (מוצאו של ספיד) היה נורא בוער לחשוף מה ההעדפות המיניות של אחד מכוכבי הכדורגל הגדולים בכל הזמנים שם, אין לנו אלא לנסות להסתכל על עצמנו במראה ולהודות: אנחנו, התקשורת, הלכנו עם זה צעד אחד רחוק מדי.

העובדה שיש מרחק גיאוגרפי בינינו לבין אנגליה לא אומרת שיש הבדל מהותי. תחשבו על עברי לידר, על יהודית רביץ, על יהודה פוליקר המסכן שעשו לו את המוות כאן או על הראל סקעת. כל אחת מהפרשות העגומות האלה היו יכולות להסתיים באותה טרגדיה.

בעקבות העובדה שעדיין מתנהל כאן ציד מכשפות וכל מי שמעז להסתתר שם יודע שבסוף יגיע גל אוחובסקי וישלוף גם אותו, אני לא יכול להגיד בודאות שזה לא יקרה גם כאן. וזה משפט שנורא כאב לי לכתוב.

רק אוהדי כדורגל מבינים את הקשר העמוק בין אוהד לבין שחקן. אני הייתי אוהד של גארי ספיד. לא היה לי אכפת אם הוא סטרייט, גיי, בי או כל אות אחרת שתרצו לדחוף כאן. גארי ספיד היה מסוג השחקנים שהיה שווה לשבת ולראות בשבילם משחק.

ועכשיו הוא מת בגלל שמישהו, איפשהו, החליט שזכות הציבור לדעת שהוא מנהל חיים כפולים. באופן אירוני, בעקבות החשיפה הזו, עכשיו הוא לא מנהל חיים בכלל.

האוהדים ימשיכו לזכור אותו. מתוך אירועי ההנצחה לספיד (צילום: gettyimages)
האוהדים ימשיכו לזכור אותו. מתוך אירועי ההנצחה לספיד (צילום: gettyimages)

אני חושב שהגיע הזמן לשים פעם אחת ולתמיד (ואם צריך, אז שיהיה חוק גם נגד כזה) את הקו האדום והמפריד בין "זכות הציבור לדעת" לבין "זכות הציבור להתעניין". זכות הציבור לדעת שראש הממשלה שלו חולה במחלה סופנית.

זכות הציבור להתעניין במיניות של כל אחד ואחד מאליליו, אבל במקרה הזה הם יכולים וצריכים ללכת לחפש.

נהוג, במקרה הנ"ל, להאשים את התקשורת. התקשורת לא אשמה. התקשורת כותבת מה שמוכר. גיליון "דיילי סטאר" עם כותרת על חייו הכפולים של גארי ספיד היה מביא אותם לשיא מכירות חדש. התקשרת רק מוכרת. אנחנו אלה שקונים.

ואולי זה הזמן להגיד "עד כאן" לפני שיהיה מאוחר מדי. זה לא בוער כמו קוטג' או צדק חברתי, זה רק חיים של אנשים טובים שכל פשעם הוא שהם מפורסמים ואינם צועדים בתלם הנורמה המקובלת. אבל זו מחאה חשובה לא פחות, גם אם היא יוצאת לנו מהלב, ולא מהכיס.

זה הזמן (שלום? כנסת ישראל? אולי הגיע הזמן שתעשו משהו מועיל מדי פעם) לחוקק חוק שמיניותו של אדם כבודו. אין לאף אחד – לא, גם לא לך, גל אוחובסקי – זכות אפילו לרמוז שמישהו הוא גיי.

לא להפיץ שמועות, לא לנהל על זה דיון פומבי, לא לחפש בנרות כל מיני זמרים מזרחיים ושחקני כדורגל מתוך איזה רצון ליצור סנסציה.

חשבנו שאנחנו מוכנים לזה ושהעולם מוכן לדבר באופן פתוח על מיניות שונה. מסתבר שלא. ואת התובנה הזו אנחנו, לקוחות התקשורת, צריכים לזכור יום-יום, שעה-שעה. עם כל הפתיחות שיש בנושא, עדיין אין מקום לדיון ציבורי במיניותם של מפורסמים.

כי תראו איפה זה יכול להיגמר, בסופו של דבר.

אם כוכב בסדר גודל של גארי ספיד היה יוצא מהארון באופן מסודר הוא לגמרי היה זה שיכול היה לפרוץ את הסכר. חור בדלת בדמותו של ספיד היה מאפשר לעוד הרבה כדורגלנים, בכל מקום בעולם, להודות שאם כוכב ענק בסדר גודל הזה הוא גיי, אז בעצם גם הם.

אולי מותו, בסופו של יום, יחד עם אירועי ההוקרה המדהימים שהתקיימו בכל מגרש והאוהדים שבאים להנציח ולא ממש אכפת להם מה הוא העדיף במיטה, עוד יתן לכמה כדורגלנים בארון אומץ לעשות את הצעד הנועז הזה. אולי לא.

אבל דבר אחד בטוח: זו תהיה ההחלטה שלהם , ושלהם בלבד. אנחנו, מעכשיו, לא רוצים לדעת. כי לא אכפת לנו מה האמנים, הכדורגלנים, הציירים והזמרים האהובים עלינו אוהבים במיטה. אנחנו רוצים אותם רק בצורה אחת: בחיים.