היום בו גיליתי שפיית השיניים היא סך הכל מעשייה סאדיסטית היה יום טראומטי. בעודי מביטה המומה על הורי המצחקקים עם ערימת שיני החלב שלי בידיהם, התעוררתי למציאות הקשה של היום יום בה אין פיות ושדונים.

אכן, גיל 19 הייתה שנה לא קלה בשבילי.

גם סנטה קלאוס, כיפה אדומה ומישהו שאוהב ופלים בטעם לימון הם כולן מעשיות. ועם זאת, יש שקר אחד שכולנו מסרבים לשחרר, והוא אגדת הילדים ההרסנית מכל. אדגים זאת בדמות השאלה: "האם הוא היה האחד?".

השאלה רומזת שלכל אדם בעולם יש רק "נשמה תאומה" אחת, מכסה אחד לסיר, בורג אחד שהשתחרר במוח שיתאים חזרה. רק הוא יבין אותנו, רק הוא יאהב אותנו באמת, רק הוא יצחקק בעוז מאותה דאחקה ויאזין לאותה מוזיקה שאהבנו מאז ומתמיד.

הקליק יהיה יחודי, ולעולם – לעולם! – לא נמצא אדם אחר שיתאים לנו בצורה כזאת. ואם איבדנו איכשהו את האדם הזה אז העולם נחרב, כי לא נוכל יותר לאהוב ככה, בחיבור כזה מושלם. נדונו לחיי פשרה מאכזבים.

נו, באמא שלכם. פיית שיניים לא, אבל הרעיון הדבילי הזה כן?

זה נגמר כשזה נגמר

כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, משתחווים לרעיון האווילי הזה כאילו שאין את מדע הסטטיסטיקה בעולם. כולנו שואלים את עצמנו האם אותו "אחד" שיצא מחיינו הוא ה-אחד? באיזשהו מימד מקביל זה מאד הגיוני שיש רק אדם אחד שיצליח לחלוק איתנו את חיינו, ואם איבדנו את אותו אחד מיוחד הרי שאנחנו מקוללים לנצח, נידונים לטייל על האדמה כזומבים ולרייר על אותה מערכת יחסים נפלאה. בנתיים, בעולם האמיתי, דברים הם קצת שונים. אני רוצה לדבר על היום בו מבינים שזה נגמר. אני רוצה לדבר על הגבול האדום הדק שרבים מסרבים לראות, ואז נשארים לנצח עם אותו רעיון רעיל של להסתפק בפירורים מפוייחים. כשאתה לא מרפה מאדם שרחוק ממך שנות אור רגשית, ולפעמים אפילו פיזית, אתה נאחז ברעיון עם פוטנציאל להרוס לך כל חלקה טובה בחיים, וחלקה עוד יותר מוצלחת בשפיות. ואלוהים יודע שלרובנו גם ככה יש מחסור מסויים בתחום.

בוא נסתכל למציאות בעיניים: אם זה נגמר, כנראה שזה לא היה אמור לקרות. אנשים הם מה שהם, ואם זה נגמר אז כנראה שהאינטראקציה הייתה לא טובה. ולפעמים מערכת היחסים היתה נפלאה רק בגלל העוצמות הרגשיות אליה הגיעה, ולא בגלל המציאות.

יכול להיות שממש אהבת את האקס שלך, והעובדה שהוא קרא לך שמנה וסינן אותך איכשהו נעלמה מעינייך. לפעמים נוסטלגה וגעגועים מרווים את הזיכרון שלנו באשליית מתיקות שלא הייתה שם אף פעם. לפעמים אנחנו מסרבים לשחרר את ה-אחד כי הוא מאז ומעולם היה כזה מושלם רק בראש שלנו. ושם הוא יישאר.

לא חבל לבזבז את הזמן בהמתנה שהוא יחזור? או גרוע יותר, בהלקאה עצמית על כך שהלך?

יש אהבות גדולות מהחיים שמסתיימות בנסיבות מצערות, ולא בגלל שנגמרה האהבה. לזה קוראים טרגדיה, ושמעתי כמה סיפורים מחוררי לב.

אבל יותר פעמים אנחנו פוגשים אנשים נפלאים, מלאי חיוניות, מוצלחים מכל בחינה שנשארו תקועים על איזה בן זוג מן העבר שבמציאות לא מעוניין בהם, או נשוי, או בכלל לא מישהו שכדאי להיות איתו במערכת יחסים.

במקום להיות האנשים הנהדרים שהם, ולמצוא בכיף עוד אנשים טובים כמוהם ואולי להתאהב ולהמשיך הלאה או, לחילופין, להיות מאושרים לבד , הם הופכים לשבר כלי.

שנים אחרי שנים של סיום מערכת היחסים הם עדיין מנהלים שיחות בראש עם אותו אהוב שעזב, שולחים הודעות מתוקות לאותה אחת שכבר התחתנה בינתיים עם אחר, או יוצאים לעשרות דייטים שהופכים לכישלון ידוע מראש בגלל ההשוואה ובגלל איזו אגדת עם שכולנו מסרבים להרפות ממנה.

הדבר הכי קשה בלהרפות את הכאב, היא העובדה שעם הכאב אנחנו מרפים גם מכל סיכוי לחוות את אותה המתיקות עם אותו אדם. בשביל לזרוק את הדברים הרעים אנחנו צריכים גם לזרוק את הדברים הטובים.

אבל תאמינו פה לאחות'שלכם שזרקה מספיק זבל בחיים – הטוב מסתתר מעבר לפינה. יש עוד מספיק דברים טובים שם בחוץ לחוות וליהנות מהם. לא צריך להיתקע. יש עוד מה לראות.

אני לא מאמינה בטריקים זולים ואגדות פולקלור. אני מאמינה בסטטיסטיקה. וסטטיסטית, הסיכוי של אדם להישאר לבד כי הוא לא הצליח לפגוש מישהו שמתאים לו הם נמוכים להפליא. תמיד יש מישהו שגדל בדור שלך, תמיד יש מישהו שאוהב את המוזיקה שלך וצוחק מאותם דברים כמוך, תמיד יש מישהו חדש שהאהבה איתו תהייה שונה ואחרת אבל באותה נשימה גם עמוקה ואמיתית. כל האהבות הן שונות. הציפייה לסגור את עצמנו רק על אהבה אחת, נוסטלגית ופראית היא מגוחכת. יש מיליוני אנשים מגניבים וטובים בעולם, הגיע הזמן לפתוח את העיניים ולהתחיל לראות אותם. אם תפגשו אותם או לא זה תלוי רק בכם.