סודות ושקרים

אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו זה שבן זוג יסתיר מאיתנו משהו ולא נדע. אז תנו לי להגיד לכם, לפעמים, גם אם יודעים, זה לא משנה. ואני אסביר.

אין מי שמזהה שקר כמו מי ששיקר בעצמו. ואני שיקרתי המון, ובגדול. זה התחיל בלהסתיר שיש לי אמא ערביה, שזה שקר שהיה נראה לי ממש מוצדק כי הייתי בטוחה במליון אחוז שמי שידע את זה לא יעסיק אותי, לא יהיה חבר שלי ולא יוכל לאהוב אותי.

נשמע מוגזם, אבל כמו כולכם, גם אני גדלתי במדינה שבה ערבי הוא תמיד אויב, שמעתי קללות, בדיחות מרושעות, ולמדתי על מלחמות. אז למה לי לספר את זה, הייתי אומרת לעצמי, זה רלוונטי? זה מידע שיועיל למישהו? אני הולכת לפוליטיקה? לא, חשבתי לעצמי. זה פרט טכני לא מעניין שידיעתו לא תשפיע על אף אחד לטובה או לרעה. חוץ מעלי. אז הסתרתי.

לפעמים יש סודות שצריכים להישאר נעולים. כמו, נניח, שיש לקארין יומן בצבע ורוד (צילום: מור יצחק)

הפכתי להיות ממש מעולה בהסתרה הזאת. כשאנשים היו שואלים אותי מה המוצא שלי הייתי מחליפה נושא. אף פעם לא דיברתי על הילדות שלי, אף אחד לא הכיר את הסיפורים המצחיקים על סבתא שלי ועל השכנה הפירומנית מתחתיה שהיתה שורפת שקיות חלב כשנגמרו לה חומרי הבעירה.

אף אחד לא הכיר את ההורים שלי, ועם חברות ובני זוג לא הייתי מגיעה אף פעם מעבר לרמת אינטימיות מסוימת. חצי ממי שאני, חצי ממה שעיצב אותי, היה תחת האפלה.

כשמסתירים סוד בכזה סדר גודל, אין מה לעשות, לקרבה יש מגבלה. אז פיתחתי בעית אינטימיות. קשה נורא לדמיין את זה כשמכירים אותי עכשיו, אבל הייתי בן אדם סגור ורדוף, והבושה הנוראית שליוותה אותי פגמה לאט לאט בתחושת הביטחון הבסיסית, שגם ככה לא הייתה איזה להיט.

מה שלא ידעתי לצפות אז היה את אפקט הדומינו המטורף שהולך להיות לסוד הזה על הנפש שלי. לא יכולתי לעשות מה שאהבתי: לכתוב בעיתון, למשל, כי אסור היה לי להפוך להיות מוכרת מדי.

אחרי הכל, מישהו עשוי להכיר את ההורים שלי, לקשר ביני לבינם ולהוציא אותי מהארון, ועוד כל מיני שטויות קטנות וקטלניות שרק מי שמסתיר סוד שנראה לו מביש יכול להבין.

הקשרים שלי ממש סבלו מזה. אמנם הייתי ממש מסתורית, וגברים מתים על זה, אבל מה זה עזר לי? הייתי נעלמת בשניה אם היו מתקרבים אלי יותר מדי. חותכת כאילו לא היה כלום מעולם, ואם לא הייתי מצליחה לחתוך, אז דאגתי שזה יתפרק איכשהו, כלומר בגדתי אז בכל חבר שהיה לי.

ומה זה משנה, בעצם? עוד שקר, פחות שקר. ממילא כל הקיום שלי היה בדיוני.

הלכתי והדרדרתי במהירות, ואז חטפתי את התקף החרדה הראשון שלי. לא ניכנס לזה עכשיו, אבל התקף חרדה זה דבר שלא הייתי מאחלת לשונאים שלי.

כשיש לך התקף חרדה כלום לא מעניין אותך. אתה נכנס למצב הישרדותי, וכל מה שאתה רוצה זה שזה ייפסק. בכל מחיר. באמת בכל מחיר. אנשים עושים דברים איומים כשהם במצבים הישרדותיים, כי להגנה עצמית אין שום גבול. אתה יכול להרוג מישהו בתור הגנה עצמית, ובאותו רגע זה ייראה לך כמו הדבר היחיד שיכולת לעשות, ובצדק.

ככה חייתי שלוש שנים. לפני עשרים שנה התקפי חרדה לא היה עניין שבשגרה. לקח זמן עד שאיזה רופא זיהה שזה בכלל זה ונתן לי איזה חצי וואליום.

אני לא יכולה לתאר לכם את הגיהנום שעברתי. פשוט אי אפשר. השיער שלי הלבין כמעט לגמרי תוך שבועות, וגם פיתחתי הפרעות אכילה. הייתי אכלנית כפייתית ששקלה 25 קילו יותר מהיום, והייתי אנורקסית ששקלה 15 קילו פחות מהיום.

הפער בין מי שהייתי לבין מי שהעמדתי פנים שאני היה עצום, והלך והתעצם בכל יום. התהום שנפערה בין המודע לתת מודע שלי הלכה והעמיקה, ואני עמדתי על סיפה, שבר כלי לא מתפקד, אחוזת אימה מהבוקר על הלילה. כל יום.

ואז הגעתי לרדיו חיפה. הסתבר שהיה לי כשרון להפקה, כשרון לעריכה, ובסופו של דבר גם לשידור. זו הייתה העבודה הראשונה שנהניתי ממנה אי פעם. תוך כדי כל הטירוף הפנימי הזה התחלתי לפרוח. ואז התאהבתי. בערך חצי שנה היינו ביחד כשאשר יגורתי בא: מישהו קישר ביני לבין הזוג החריג שחי בחיפה לפני עשרים שנה, והתחילו לרוץ שמועות על המוצא שלי.

החלטתי שאני חייבת לספר לו, וההזדמנות נקרתה על דרכי תוך זמן קצר, כי החלטנו לנסוע ביחד לגרמניה לשבוע. שלושה ימים תערוכת ציוד רדיו, וארבעה ימים אצל אמא שלי, בברמברג. אספר לו כשנהיה בחו"ל, החלטתי, ככה נתמודד עם זה, כי לא יהיה לנו לאן לברוח.

לא הגענו לתערוכה הזאת מעולם (זה הזמן להתנצל בפני הבוס לשעבר: מצטערים, היינו פשוט מאוהבים מדי, ולא יצאנו מהמיטה) אבל ברכבת בדרך לאמא שלי קלטתי שהייתי גם מאוהבת מכדי לבצע את ההחלטה שלי.

''יאללה, בבושקה, תזיזי את עצמך, שלא תראה שהתפלחנו לה מהתיבה'' (צילום: מור יצחק)

הנסיעה נמשכה, היינו כבר ממש קרובים, ולא הצלחתי להוציא את זה מהפה. יצאנו מהרכבת, עלינו למונית, ועדיין לא הצלחתי לדבר. היינו במעלית בדרך לקומה שלישית, ועדיין לא הצלחתי. פשוט לא. ואז אמרתי לעצמי "טוב, ניכנס, נפגוש אותה, נשב, נאכל משהו, ואז אספר לו. הוא לא ינחש לבד, הרי היא נראית הכי אירופאית בעולם, ומדברת איתי רק עברית וקצת גרמנית. יש זמן".

אבל מה, היקום פועל בדרכים מסתוריות. פתחתי את הדלת ומה אנחנו רואים? במקום אמא שלי, הדיסקרטית והאירופאית למראה, עומדות שתיים- אמא שלי יחד עם חברה שלה, נבילה, כפרה עליה- הכי ערביה שיכולה להיות, ומדברות בינהן בערבית הכי אסלית ששמעתם בחיים שלכם, נקרעות מצחוק.

קפאתי במקום. הוא הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו, אמא שלי הסתכלה עלינו. נבילה באה לחבק אותי ולהגיד לי כמה גדלתי ואיזה יפה נהייתי. בערבית. מה יכולתי לעשות? עניתי לה. חולה על נבילה.

הסתבר שהוא אכן שמע את השמועות והיה סקרן אבל העדיף לחכות שאני אספר לו (חמוד!). הוא היה בסדר גמור עם זה. גם האחרים שסיפרתי להם אחר כך הם היו בסדר עם זה. רובם.

פגשתי גם כמה אחרים. הפראנויות שלי היו נכונות, אבל רק עשירית נכונות, וזה גם משהו.

בדיעבד, כל ההפרעות הנפשיות שפיתחתי היו קשורות לסוד הזה. התקפי החרדה, הפרעות האכילה, הפחד הנוראי מאינטימיות, הכל. ברגע שהחלטתי לקחת את הסיכון ולשחרר שליטה, לקבל את התוצאות ולאהוב את עצמי לא משנה מה, הדברים החלו להיפתר. מעולם לא לקחת כדורים פסיכיאטרים, מעולם לא הלכתי לטיפול מסודר, וכל הדברים האלה, שאנשים מתאשפזים בגללם, פשוט עברו לבד. וכן, אני כבר לא סגורה.

שני דברים.

אחד, אמירת אמת היא לא ערך עליון. למעשה, אנשים ש"תמיד אומרים את האמת" הם האנשים המעצבנים ביותר ביקום. הם נורא גאים בעצמם על היושר הפנימי שלהם, למרות שבדרך כלל היושר הזה חל על נושאים שוליים בלבד והאמת איכשהו תמיד שלילית.

למשל: "הג'ינס הזה עושה לך תחת ענק, איך לבשת אותו?". זה לא נותן כלום, מזיק אפילו. במיוחד אם הבחורה כבר יצאה מהבית. כן, תשקרו. במצח נחושה. תגזימו לכיוון השני. ההרגשה הטובה שלה יותר חשובה מה"אמת" שלכם, שהיא הרבה פחות אובייקטיבית ממה שנדמה לכם.

שקרו. הרגשה טובה משפיעה גם על המראה החיצוני, ואם היא תרגיש מהממת, היא גם תיראה מהממת, ואז ה"שקר" ששיקרתם יהפוך למעשה לאמת.

אותו כנ"ל לגבי בגידה חסרת משמעות בחו"ל. באמת, לא צריך. הבוגד ירגיש מוסרי יותר, והנבגד יקבל כאפה שלא יתאושש ממנה, שלא לדבר על זה שכל המערכת תתפרק. עזבו, בדיוק בשביל וידויים כאלה אלוהים המציא מיטות חולי

שניים, אם מישהו שם לכם חומת ענק, נעלם מחייכם פתאום בסדרה של התקפי חרדה, והורס את כל מה שהיה בינכם בלי שום סיבה נראית לעין, תדעו: הוא מסתיר משהו.

משהו ענק, בעיני עצמו. משהו מביש, משהו שהוא בטוח שאם הייתם יודעים אותו, לא הייתם מסוגלים להמשיך לאהוב אותו. הוא מת להשתחרר מזה, להתעורר מהסיוט ולדעת שאתם עדיין לצידו, וכשהייתם במעלית בדרך למעלה הוא רצה לספר אבל לא יכל להוציא את זה מהפה.

אל תשנאו אותו. הוא שונא את עצמו יותר ממה שאי פעם תוכלו לדמיין. אל תכעסו, תסלחו. תנו לו את כל האהבה שאתם יכולים לתת, ותהיו מוכנים לתמוך בו כשהוא יהיה מוכן לדבר. וזה יכול לקחת זמן.

לפעמים המעלית עולה ויורדת מלא פעמים עד שנגמר התהליך, או שהיקום פשוט יכריח אותו. יש מספיק נבילה לכולם.