שמתי לב שהמילה "לשחרר" על כל הטיותיה הוזנתה בעשור האחרון.
היא נאמרת הרבה יותר מדי ובהקשרים שונים ומגוונים: לשחרר כעסים, לשחרר דפוסים, לשחרר קבעונות, לשחרר כאבי לב ואהובים. כי להמשיך ולאהוב בן אדם שאיננו, להמשיך ולקוות לשובו נחשב בחברה שלנו ללא בריא, לאובססיה, לפתטי.
מעבר לעובדה שלשחרר תמיד יותר כיף מאשר לכאוב ולדמם, אני חייבת לשאול: למה? למה אנחנו מצפים מעצמינו "לשחרר" כל כך מהר?
מישהי כתבה לי השבוע מכתב קצר, סיפרה לי שהיא נפרדה מחבר שלה לפני שלושה חודשים ושאלה אותי אם זה שהיא עדיין בוכה לפעמים, בלילה, אם זה שהיא עדיין אוהבת אותו. זה "נורמלי, או שזה כבר יותר מדי?".
אני מכירה כמה אנשים שהיו אומרים שכן, שזה הרבה יותר מדי. שיש מסגרת נורמלית לאבל של פרידה, שהוא אמור להימשך שלושה ימים, שבועיים, או חודש.
מעבר לזמן הזה כבר מצופה ממך לשכב עם מישהו חדש, לצאת לבלות, להיות שמח וחזק, לא להתגעגע, לא לבכות, ובעצם להתנהג, החוצה ופנימה, כאילו כלום לא קרה. כאילו מי שהלך לא היתה לו שום משמעות, ואם כן, אז לגמרי מינורית.
לא קרה כלום, זה לא סוף העולם, יבוא אחר. אלה משפטים שכל נפרד שומע יום יום, עד שהוא מתחיל להסתיר את כאבו, כי תוקף הלגיטימציה של להיות עצוב פשוט פג אחרי שבועיים.
אני לא יודעת מתי זה קרה ואיך, אבל הגישה של העולם היא שההתנהגות הנורמלית במצב של שברון לב היא לעבור הלאה מהר מהר, לחזור לתפקד כאילו כלום. ולעומת זאת, געגוע וקושי לשכוח מישהו אהוב שקול למחלת נפש.
אנשים מתנהגים כאילו להחזיק תקווה שהדברים יסתדרו היא לא רציונלית, כאילו להאמין שהאהבה שהיתה לא נעלמה סתם ככה לתהום הנשיה הוא מצב נפשי שדורש אשפוז בכפיה, או לפחות איזה כמה מיליגרם יומיים של ציפרלקס.
אין לי ספק שאביבה שליט שמעה אינספור פעמים את הסביבה הקרובה אליה, ואפילו קולות שדיברו בתוכה, אומרים לה "עזבי, שחררי, הוא לא יחזור. הוא בטח כבר מת, את הורסת לעצמך את החיים, תראי מה זה כבר גרם לך".
ואני בטוחה שהיא ניסתה, בטוח היו לה שבועות או אפילו חודשים בהם היא שקלה או ניסתה "לשחרר" את האמונה שהבן שלה יחזור אליה, ושאי פעם היא תראה אותו שוב בעודו חי, תחבק אותו, תלטף לו את הראש, או תכין לו שניצל.
אין לי ספק שהיא ניסתה להרגיל את הלב שלה לאופציה הזאת. אבל לא. היא לא שחררה. היא נלחמה עד חורמה. היא צעדה, היא שבתה, היא התחננה, היא איימה, היא גייסה עזרה, היא האמינה, כנגד כל הסיכויים ובניגוד לכל הגיון, שהבן שלה יחזור אליה, שהאהבה שלהם תחזור ותתממש.
אביבה שליט האמינה, ואנחנו יחד איתה, בסוף טוב שהוא בגדר נס. אביבה שליט לא היתה מוכנה לשחרר בשום פנים ואופן, ואני בספק גדול מאד אם היתה משחררת אי פעם.
נכון, זה מקרה קיצוני, ובמקרים קיצוניים כאלה אנחנו הרבה יותר סלחנים ל"אובססיות". מן הסתם מעטים האנשים שיעזו להגיד למישהי שנלחמת על בנה שבשבי "שחררי". אבל אנחנו אומרים את זה בקלות בכל מצב אחר, והכי גרוע, אנחנו גם מצפים לזה מעצמנו.
בבוקר יום שלישי ישבתי מול הטלויזיה ובהיתי בלופ התמונות והראיונות של השידור הישיר. כמו כולם. לא עניין אותי כלום, רק רציתי לראות אותו עובר את הגבול, חוזר הביתה, נושם.
אין לי ספק שאני לא היחידה שבכתה. שעות בכיתי. הגעגוע הקולקטיבי הזה שסוף סוף בא על סיפוקו, התחושה הזאת באוויר של החיבוק שייחלנו לו, שהולך להגיע כל שניה, הרגע הזה שבו יהיה אפשר להפסיק "להחזיק מעמד".
הרגע הזה שבו מותר כבר להתמוטט, להודות שכאב לך כמו הגיהנום, שכמעט התייאשת, ושהיו רגעים שלא האמנת, ועוד יותר רגעים שאנשים מסביב הפריעו לך להאמין.
החזרה של גלעד שליט, מעבר לנושאים המדיניים, ברמת הרגש הטהור בלבד, לוחצת על כל הכפתורים האפשריים. אין הורה שלא דמיין איך הוא היה מרגיש לו זה היה בנו, אין אדם אחד שלא נזכר בנטישות שלו, ברגעי השבי הפרטיים שלו, בחשיכה, בבדידות, בחוסר האונים.
אין אדם אחד במדינה הזאת, שהלב שלו לא מזהה לפחות חלק מהתחושות שגלעד שליט מציף אצל כולנו. ההמתנה הארוכה, חוסר האונים, הייאוש שתוקף, האמונה שהוא יחזור שמתחלפת בידיעה שזהו, זה נגמר ולא נתראה יותר לעולם, וגם אם כן, זה לא יהיה אותו הדבר אלא הרוס, שבור, חולה ושונה.
והנה, הוא חזר.
אחרי חמש שנים וארבעה חודשים שבהם כל מה שהחזיק אותו הוא האהבה והאמונה של המשפחה שלו, ושל כולנו. חשבנו עליו, דיברנו עליו, נלחמנו בשבילו.
חמש שנים וארבעה חודשים בהם מליוני אנשים סירבו בכל תוקף לשחרר את הרעיון המופרך הזה, שגלעד שליט חוזר הביתה בחיים. והנה, הוא חזר. מאד חלש, אבל הוא יתאושש, וכל החיים עדיין לפניו.
אז כשהאירוע הבלתי ייאמן הזה משמש לי השראה, אני אומרת: אנשים, אם משהו או מישהו באמת חשובים לכם, אל תשחררו. לשחרר זה לא ערך עליון.
לשחרר זו מילה שמזמן יצאה מהקשרה ואיבדה מהמשמעות שלה. רוב הפעמים אומרים אותה בלי לחשוב אפילו.
אל תשחררו. תיצמדו, תתקבעו, תילחמו על מה שחשוב לכם, תתעלמו מכל הקולות שאומרים לכם שהגיע הזמן להתייאש, כי אף פעם לא מגיע הזמן הזה.
תתייחסו לזה כאל מבחן אמונה. כל דוס מתחיל יגיד לכם שאמונה, שבהגדרתה היא לא רציונלית ולא נשענת על עובדות, היא הדבר הכי קשה. עובדות כל אחד יכול. כל אלה ש"מאמינים רק במה שהם רואים" הם חכמים גדולים מאד, ובעיקר חבורה של פחדנים.
אם אביבה שליט היתה מאמינה רק במה היא רואה, אני לא רוצה לחשוב איפה היה גלעד היום.
אמונה בלא הגיוני, בלא קיים, ובבלתי נראה זה עניין למתקדמים, אבל בסוף זה תמיד שווה את זה. יהיו לכם רגע תקווה, יהיו לכם רגעי ייאוש, ויש סיכוי שתשאלו את עצמכם למה אתם עושים לעצמכם את זה.
ואז פשוט תחשבו על אביבה, ותבינו לבד. לא שאני משווה, אני רק אומרת: זה אומץ בעיני, זו אמת, זה מודל לחיקוי.
אם משהו באמת חשוב לכם, תעשו טובה ואל תשחררו. תילחמו עד חורמה ועד מוות, וכנגד כל הסיכויים, ושיזדיינו כולם. אולי תפסידו, אבל לפחות תדעו שעשיתם את כל מה שאפשר, וחוץ מזה, אם גלעד חזר מהשבי, באמת שהכל יכול לקרות. הכל.
