הפרידה של וויל סמית' וג'דה פינקוט (על פי צהובוני ארצות הברית, זה היה דומה יותר לטלנובלה עתירת תקציב מאשר לסתם פרידהֿ) הפכה את הקיץ הנוכחי, באופן רשמי, לקיץ הזוגי הגרוע ביותר שידעה הוליווד מאז ומעולם.
למרות שהשניים הכחישו את דבר פרידתם מעל כל עץ רענן שנכרת והפך לעיתון, חשפו אמש הטבלואידים באמריקה שסמית' תפס על חם את אשתו (לשעבר?) עם לא אחר מאשר בעלה לשעבר של ג'ניפר לופז, מארק אנתוני, שגם הם נפרדו לפני חודש וקצת.
אבל בלי שום קשר לפרידה של סמית ופינקוט (טוב, אולי עם קצת קשר), נדמה שבזמן האחרון זהו גורלו של כל זוג, מפורסם או לא. נפגשים, מתאהבים ואם שורדים שלוש שנים משוכנע כל בר דעת שמדובר בסוג של נס רפואי. לאן שלא מסתכלים, עושה רושם שכל הזוגות בהוליווד בזמן האחרון מגיעים למסקנה שעדיף כבר לחיות בנפרד. רוצים את הרשימה המלאה? אין לנו בעיה, אבל קחו אוויר, כי זה יהיה ארוך. מוכנים? קדימה.
בתחילה היו לנו את ארנולד ומריה שוורצנגר שנפרדו, ומיד אחר כך הלכו בעקבותיהם גם בר רפאלי וליאונרדו דיקפריו, שסגרו את הבאסטה אחרי חמש שנים. דיוויד דוכובני וטיה ליאוני הוכיחו לנו שגם כשרודפים אחרי חיזרים אפשר להיפרד, ואחריהם כבר הגיע הגל הגדול: ג'יימס פרנקו ואנה אוריילי נפרדו, ג'ורג' קלוני ואליזבת קנלס החליטו להתראות עם אחרים אחרי שנתיים של זוגיות (היי, במונחים של קלוני זו זוגיות שנמשכה נצח), סקארלט ג'והנסן וריאן ריינולדס סגרו את הבאסטה, קיירה נייטלי ורופרט פרינד נפרדו אחרי חמש שנים משותפות, ג'ניפר לופז ומארק אנתוני מיודעינו ובראדלי קופר ורנה זלווגר הודיעו על סיומה של מערכת היחסים.
וזו, באמת, רק רשימה חלקית.
אבל מה שקורה בהוליווד, בניגוד למה שקורה בוגאס, לא ממש נשאר בהוליווד. היד שלוחצת על הדק הפרידה והגירושין בשנים האחרונות הפך להיות קל, את זה אנחנו כבר יודעים, אבל דומה שבזמן האחרון הוא הפך להיות קל מדי.
"אי אפשר לנתק את הוליווד מהנתונים הגבוהים על אחוזי הגירושין בעולם", אומרת המטפלת הזוגית חגית ירנצקי,
המתמחה בעבודה עם בני זוג במצבי משבר. “יש היום הרבה יותר לגיטימציה ברמה התקשורתית לגירושין. אנשים רואים מה קורה אצל המפורסמים בעולם, רואים שזה קורה אצל אחרים ואומרים לעצמם שיכול להיות שזה הפתרון".
"הבעיה היא לא רק בהוליווד וקליפורניה", ממשיכה הפסיכולוגית הקלינית ענת סקולר-סלע,
אשר עובדת בארגון "להתגרש בשלום", הפועל למען גירושין בשיתוף פעולה. “היד קלה מדי על ההדק בכל מקום. למעשה, בארצות הברית הנתונים הם שכל זוג שני מתגרש. בארץ אנחנו קצת רחוקים מזה ועומדים על 28%, אבל הנתונים שלנו כוללים בתוכם חברות שמרניות יותר. אם נבדוק רק את החברה החילונית בארץ, יש סיכוי שנגלה שאצלנו זה זהה".
"לא רק שהיד על ההדק קלה מדי, אנשים כבר לא כל כך מנסים", בטוחה היועצת הזוגית ריקי רדלוס.
“האופציה של פרידה או גירושין בהחלט עולה מאוד מהר. אנחנו קצת לא מסתדרים – אז נתגרש. עברנו חודשיים לא טובים – נסיים את הקשר. המילים 'גירושין' ו'פרידה' הן בהחלט בלקסיקון ועל השולחן אצל כל זוג בשנים האחרונות בתדירות גבוהה מדי".
אז מה קרה? כולנו, מכוכבי הוליווד ועד מסעודה משדרות, גילינו בוקר בהיר אחד שכל הקטע הזה של נישואין כבר לא עובד יותר? שזוגיות זה פשוט לא זה? או אולי פשוט לא התחתנו עם האנשים הנכונים? מה, לכל הרוחות, הסיבות שבגינן התור לרבנות נהיה פופולרי לא פחות מהתור להופעה בקיסריה?
"אני חושבת שפשוט איבדנו את היכולת להתגמש", סבורה רדלוס. “הלכה לנו המוטיבציה לעשות את זה. כל המגמה של העולם המערבי בשנים האחרונות היא להאדיר את הפרט, לממש את עצמו או להגיע לאושר ומה שיוצא מזה זה שהפרט שם את עצמו במקום הראשון ובמרכז. זה לא יכול לעבוד בזוגיות, אם כל אחד ישים את עצמו במקום הראשון".
וזה מה שאנחנו עושים?
"לא רק שזה מה שאנחנו עושים, אלא שבעולם האינסטנט שבו אנחנו חיים אנחנו רוצים את זה מהר ועכשיו. תראה את המחאה החברתית שהתחילה, עכשיו הם רוצים אותם פתרון. זה בכלל לא מעניין אותם שזה תהליך. היום קל הרבה יותר להשיג בן זוג חדש בלחיצת כפתור מאשר לעבוד על קשר קיים, ולחיצת הכפתור הזו גם מחלחלת לתוך קשרים. אני אומרת משהו ואני רוצה שזה יהיה עכשיו. אם לא, אני מאוכזבת ואני הולכת. כולנו יודעים בראש את כל מה שצריך לעשות כדי לשמור על מערכת יחסים, אבל אנחנו פחות ופחות מוכנים לעשות את זה".
"לא בטוח שזה רע כל כך", מנסה ירנצקי להאיר את הבעיה מכיוון קצת שונה. “העובדה שאנשים שואלים את עצמם, גם אחרי כמה שנים בקשר, האם הם מאושרים והאם טוב להם היא לא בהכרח שורש כל רע. פעם הייתה הרבה יותר נכונות להשלים ולטאטא דברים מתחת לשטיח ושלום בית היה מעל הכל, אבל אני לא בטוחה שאנשים באמת היו יותר מאושרים בזוגיות".
אז גל הפרידות הזה שאנחנו חווים עכשיו הוא בעצם תהליך חיובי?
"התהליך הוא חיובי מבחינת הבדיקה של עצמך. טוב שאדם שואל את עצמו האם טוב לו. טוב שאנשים לא מוכנים לוותר על האושר שלהם. התהליך השלילי הוא היציאה המהירה הזו החוצה. אפילו לא בודקים האם אפשר לעבוד על הדברים, אבל אנשים כבר לא רוצים להשקיע, או שאולי אין להם זמן לעשות את זה. פעם היה יותר זמן להשקיע ברומנטיקה. היום, עם הילדים והקריירה התובענית והכל, אנשים רוצים לחוות אהבה מבלי להשקיע".
ומה קורה אחרי הגירושין או הפרידה? האם אחרי שהחלטנו ללכת ולמצוא לנו אהבה חדשה הכל משתפר ואנחנו חיים באושר ועושר?
"לא ממש", מבאסת סקולר-סלע את הרצים לרבנות. “למעשה, הוכח מחקרית שאדם שהתגרש פעם אחת, סביר שיעשה זאת שוב. אנשים נוטים לחשוב שהפרטנר שלהם הוא הבעיה, ובסוף מוצאים את עצמם בדיוק עם אותן בעיות בקשר אחר. אם בן אדם לא עבד על הקשר שלו וחשב שמשהו ישתנה, רוב הסיכויים שהוא יתגרש שוב".
ואז, בדיעבד, גם מצטערים על ההחלטה?
"לא מזמן עשו סקר בארצות הברית ושאלו אנשים שהתגרשו לפני עשור האם היום הם היו מתגרשים שוב, והם ענו 'לא' נחרץ. רובם אמרו שבראיה לאחור אפשר היה לתקן ולהשקיע. אני לא אומרת שאין סיבות להתגרש, בוודאי שיש, אבל זה לא צריך להיעשות בעקבות גחמה. היום עושים את זה ממש בהינף יד".
אז זהו? אבד הכלח על הזוגיות כפי שאנו מכירים אותה? נתחתן-נתגרש-נתחתן-נתגרש עד שארית ימינו ונאדיר את הזוגות (כן, כל השניים) שהצליחו לעשות את הבלתי יאומן והצליחו לשרוד למעלה מחדש דקות ביחד? לא ממש בטוח.
"אנחנו בעין הסערה עכשיו", מסכמת ירנצקי. “אבל זה בדיוק כמו גישות בגידול ילדים. פעם הייתה שיטת חינוך נוקשה מאוד, אחר כך הורים הפכו להיות חברים של הילדים שלהם וכשראו שגם זה לא עובד חוזרים לאט לאט לשיטות הישנות. אנשים צריכים קשר ובטחון, וזה לא ישתנה”.
"כשמתרחשת מהפכה", אומרת רדלוס, “וזו בפירוש מהפכה, מה שקורה עכשיו בעולם הזוגי, רוצים להרוס את כל מה שהיה קודם בבחינת כל מה שהיה בעבר הוא לא טוב. בסוף, כפי שהוכיחה לנו ההיסטוריה, כל מהפכן הופך להיות נורמטיבי. מוקדם מדי להספיד את הזוגיות והנישואין".
