כשאני חושבת על קבוצות באוכלוסיה שהם אנדרדוג תמידי אני בהחלט יכולה להעלות על הדעת אישה שחורה גדולת מימדים. זה שילוב בעייתי של חולשות.
גם ככה קשה להיות אישה בעולם המצ'ואיסטי שלנו, גם ככה קשה להיות כהת עור, ולהיות שמנה? זאת בכלל הגזמה פרועה. ואם נמתח את הטירוף ונגיד גם שהיא מחליטה לצאת מהארון? אז בכלל, רק חסר לה להיות יהודיה בשביל להיות פנטזיית הנרדף המושלמת.
אבל זה ממש לא המקרה של קווין לטיפה. אפילו מהשם שלה, קווין לטיפה, אנחנו מבינים שמדובר פה באישה גדולה מהחיים. הרי ילדה שחורה מניוארק שגדלה להורים גרושים הייתה צריכה ממזמן להיכנס לסטטיסטיקת הלוזרים העולמית. אבל במקום להתנצל, להתקפל ולהתמסד, בחרה דנה איליין אוונס לתת לעולם פייט ראוי ובגיל צעיר העניקה לעצמה את שם הבמה הבומבסטי – המלכה. המלכה לטיפה.
חוץ מלהיות אנטי-סטריאוטיפית במהותה, היא משדרת נוכחות ממגנטת. אני זוכרת אותה מסדרות אמריקאיות דלוחות של הניינטיז, בהן היא הייתה שושנה במדבר. אפילו עם טקסט כתוב מראש, היא הגישה את עצמה עם כזה אטיטיוד מנצח שקשה היה להתעלם ממנה. קוראים לזה כריזמה, ויש לה כזאת בכמויות.
בראיון שהיא העניקה בסוף השבוע לאחד העיתונים היא דיברה על סוג הנשים שהיא אוהבת. זאת הייתה מעין יציאה פומבית מהארון. בלי הצהרות, בלי דיבורים מיותרים, בלי התנצלויות. פירס אנד פירלס.
כשהמלכה הזאת יוצאת מהארון, זה כאילו שהיא פיזרה אבקת נוצצים ואומץ לב על מוסד הלסביות העולמי. היי, פתאום גם לי בא להיות כזאת חסרת מורא. היא עשתה את זה סקסי. חזק. כי היא בעצמה סקסית וחזקה. אישה גדולה ומטריפה. אמזונה עירונית שלא צריכה את חסדי העולם.
אז עכשיו גילינו שהנה, היא גם מלכה וגם לסבית. סו וואט? היא הרבה הרבה מעבר.
היא גם יפה. סקסית. פרועה. בעצם תמיד הסקס אפיל שלה בא גם מעצם היותה מורדת. היא התחילה את הקריירה שלה באלבום ראפ, תחום גברי במובהק, ואלבומה האחרון יצא לפני שלוש שנים כשהיא נושקת לארבעים. אין מה להגיד, האישה פשוט מגניבה.
שלא לדבר על קריירת המשחק הקולנועית שחובקת כמה תפקידים נוצצים. בעיניי התפקיד שהיא גילמה בסרט "החיים הסודיים של הדבורים" הוא המייצג האמיתי שלה: אישה עצמאית, מסתמכת על עצמה ולעולם לא מתלוננת על מר גורלה בסביבה קשה ולא מפרגנת. בחיים, כמו בסרט, היא אף פעם לא הקורבן. היא לא מסכנה. מלכה, כבר אמרנו?
כולם חשדו בזה שהיא לסבית, מה שלא הרים גבות כשהיא ניהלה מערכת יחסים עם אישה, אבל היא אף פעם לא דיברה על זה. מעולם לא כינסה מסיבת עיתונאים ונאמה נאום חוצב לבבות על ההחלטות שהיא לקחה בחיים. למה? כי היא לא שמה עלינו. כי הקהל לא צריך להיכנס לה למיטה. כי היא בנאדם מבוגר שחיי את חייו בלי להתנצל.
המוטיב הזה חוזר שוב ושוב בחייה, ובגלל זה היא כזאת מודל עבור נשים בכל מקום, סטרייטיות או לסביות.
קווין לטיפה מתנהגת איך שבא לה להתנהג. לא מוזר לה ולא חדשני ומגניב לה להיות לסבית. זה פשוט מה שהיא. קודם כל בן אדם, אישה, ראפרית, מוכשרת, שחקנית, ואז בסוף אולי, לסבית. זה לא עיקר הדבר. היא מתייחסת לזה כמו לעוד פן בה, ולא ה-דבר שמגדיר אותה.
אז ככה, בראיון סתמי, היא מדברת על סוג הנשים שהיא אוהבת (נשים משובחות שלא מתפשטות מהר אלא נותנות לסקס אפיל להגיח ממעמקי האישיות שלהן, אם תהיתם). כמו שג'ורג' קלוני היה מדבר עכשיו על נשים שהוא אוהב. סתם, שיחת חולין בין סלבריטי לעיתונאי.
הסתמיות הזאת פותחת חלון להבנה שהאוכלוסייה ההומו-לסבית היא סך הכל סתם עוד אוכלוסיה. לא חולים, לא מיוחדים, לא חריגים. סתם אנשים שמחבבים את בני מינם. ללא סטריאוטיפים מוקצנים. ה"סתם" הזה הוא קסום. הוא הפתח לנורמליות. הפתח לקבלה. הפתח לחיות בלי הסברים מיותרים.
השתיקה שלה מול העיתונאים במהלך השנים, תוך כדי ניהול מערכת יחסים פומבית עם אישה, היא גם אמירה מסוימת. כי זה לא עניינו של אף אחד. אין מה להסביר. אין על מה להתנצל.
לקווין לטיפה אין שום צורך להרשים אותנו. היא יודעת משהו שאנחנו צריכים כל הזמן להזכיר לעצמנו: מי שמכבד את עצמו, מכבדים אותו. בלי שאלות. בלי תודות סליחות או בקשות מיוחדות. וזה לא משנה אם אתה גיי, או לסבית או סטרייט, או יהודיה, או אפרו-אמריקאית.
היא מלכה, כך הייתה וכך תישאר. והעובדה שהיא לסבית? לא רלוונטית בכלל. עובדה סתמית.
והיי, אם כל החיים היא הציבה דרישות, למרות שהיא הייתה אמורה לשקוע לתהומות הלוזריות, גם הפעם היא מציבה דרישות לאיזו מין נשים היא מעדיפה למשל. ומי שמציב דרישות גבוהות מהחיים ומאמין בעצמו מספיק לדעת שזה מגיע לו, לא צריך להתנצל אף פעם.
אולי כדאי שנלמד מזה, ונפסיק לפחד להיות מי שאנחנו באמת.
