לשירת התקוווה

הגעתי הביתה אחרי שעתיים של שינה בלילה. קורה. עובדים ועוזרים גם לפני שעוזבים לסופ"ש קצרצר. ניחא, אומרים. נישן קצת בבית.

אץ לי רץ לי אני לביתי, דורך בבית, מחליף למכנס טרנינג הקצרצר ולטי-שירט הצבאית שמשמשים אותי כפיג'מה לעיתות מצוקה וכך פצחתי לי עם כוס קפה מרעננת (כי צריך להתעורר איכשהו, ושוקו כבר לא עושה את העבודה) את הסופ"ש.

"טו-דו-דו". קול אסאמאס בקע מן האייפון. לקחתי את האייפון והחלקתי את אצבעי החסונה ימינה לצורך פתיחתו וקריאת ההודעה. "הארי פוטר הערב?", שלח אחד החברים הקרובים. "אתה תבחר איזה גודל של פופקורן ניקח ואני אבחר איפה נשתה את הבירה שאחרי", השבתי.

העניינים נחתמו מהר יותר משחשבתי. מסתבר שכשסוגרים הרבה שבתות בצבא, אז כשחוזרים הביתה כבר לומדים איך לדבר עם חברים כך שנסגור תוכניות כמה שיותר מהר וננצל כמה שאפשר את הסופ"ש הקצרצר.

הפולנייה הגדולה (להלן: אמא, למי שעוד לא זכר ולמד להכיר) הוציאה אותי באותו יום בעל כורחי לסבב קניות קצר. "אתה צריך להיות חתיך בשביל כל הבחורות שאני רוצה שתביא הביתה".

מה עושים עם אמא שכזאת? הסכמתי בלית ברירה והצטרפתי אליה. אחרי שסיבוב הקניות נגמר ויצא שאני לבוש כמו סבא שלי, הגיע הערב. הגענו אני והחבר לקולנוע באיחור של כמה דקות (חסכנו 22 דקות של פרסומות, תלמדו מאיתנו, אנשים!) וצפינו בסיומה של חוויית ילדות שלמה העונה לשם הארי פוטר.

התקדמנו, התיישבנו, התמקמנו ואז הוא זרק: "אחחח, אני זוכר כאילו רק אתמול ישבתי פה עם ר' (לא, אנחנו לא חבורה של אנשים שמורכבת מאותיות אלף-בית, זה רק לצורך הסיפור, אז תזרמו) ובשביל הבדיחה שלחנו צ'ייסר לזוג חברות שישבו לידנו. אשכרה הצלחנו ללכת ולשבת איתן למשך איזו שעה שלמה ויצאנו אפילו עם מספר טלפון!" שיתף החבר.

"כן", עניתי, "נקווה שהגולדסטאר הזאת תביא לנו מזל דומה", "אתה מזלזל, שאני אבין?!", תקף החבר. "בדמי, בזיעתי ובחרון אפי אעבוד הערב ואעזור לך – כל זאת ולו בשביל שתצא הערב מפאב זה עם שלושה מספרי טלפון לפחות!"

תכלס? התרגשתי. הוא דיבר יותר יפה מבן-גוריון בעת הכרזת העצמאות ב-48'. וגם בן גוריון אולי הקים מדינה וזה, אבל לא השיג מספרי טלפון לאף אחד. אמרתי שאסתפק גם באחד, אבל שננסה בשביל הכיף.

התיישבנו על הבר, הסתובבנו, ואז ראינו אותן יושבות מולנו מצידו השני של הבר. שלוש בחורות שנראות כבנות גילנו, נורמליות וחמודות להפליא. "אמרת שלושה מספרי טלפון?", שאלתי. "נראה לנו שיש לנו סיכוי לעשות מכה". "אז אני אגיד לך מה נעשה", זרק החבר. "נשלח צ'ייסרים ואם לא נזכה לתגובה תלך לדבר איתן כמו שאתה יודע".

"אז עכשיו אני אשכרה צריך להוציא מילים מהפה, אה?", התבאסתי. "לא ראיתי את זה מגיע.טוב נו, העיקר מספרי הטלפון. ברמנית!"

הצ'ייסרים נחתו על השולחן שלהן. זכינו למבטים קצרצרים ותוהים. זהו.

הן הסתכלנו לכיוונינו לשנייה והפסיקו. אני והחבר החלפנו בינינו מבטים. אני זרקתי מבט של "למה זה לא עבד?! הצ'ייסרים מקולקלים!" והחבר השיב במבט של "אל תאשים אותי, זאת תוכנית מוכחת!".

ישבנו וחיכינו כמה דקות לתגובה נוספת מצידן כשבאותו הזמן החבר מפציר ומתעקש "ד', לך כבר לדבר איתן. למה אתה לא קם לדבר איתן? תדבר איתן!" ואני בתגובה: "נו, עשינו כבר משהו! שיראו הן סימן חיים!".

ניסינו לחשוב על דברים שאפשר להגיד להן ובסוף הברמנית חזרה והגישה לנו שני צ'ייסרים. היא זרקה משהו על זה שכמעט לכולן יש חבר ושהן סתם באו ואין להן כח לדבר עם בחורים ושבתכלס נפלנו על פוסטמות. כן, כך היא אמרה. אני והחבר החלפנו מבטים מתוסכלים

חשבתי איך לפני חודש-חודשיים תפסתי מעצמי חנון מטורף שאין לו סיכוי לכלום בחייו, והיום החיים מתחילים להסתדר להם מול העיניים שלי ואני מתפעל כלא-מאמין שזה קורה לי. אני לא תופס מעצמי אשף לענייני אהבה ונדמה שיש לי עוד הרבה על מה לעבוד ומה להשיג בחיי, אבל הנה, הוכחה, בינתיים אני עושה דברים שלא דמיינתי שאעשה. גם אם מדובר במעט ואני גאה בזה.