רואה את האור

אין לי בעיה להודות באמת המרה: זה מרגיש שהגעתי לשפל חדש בחיים.

חברים סוגרים שבתות, יוצאים לחופשות ונראה שכבר את רוב האנשים אותם אני אוהב ואליהם אני מתגעגע כבר לא יוצא לי לפגוש. חברים לצוות משתחררים, חדשים מגיעים, שגרת האדם המוכרת אליה התרגלתי, אותה אחת שהחזיקה אותי מאושר במוצב המבודד בו אני משרת אט-אט נעלמת לה.

דווקא בזמן הזה, בו נראה שאני זקוק לכמה שיותר אנשים יקרים לצידי ולתמיכה, נדמה שאני גם זקוק למישהי לצידי. מישהי שאני אדע שתהיה שם בשבילי ושאדע שמחכה לי. עם זאת, בתחום הזה מעולם לא נחלתי הצלחה.

כפי שכבר קראתם לא פעם ולא פעמיים ובאמת שמרגיש מיותר לציין, אני ביישן ובמקרים מסויימים קשה לי להתחבר לאנשים, ובמיוחד לנשים. בזמן האחרון, משום מה, אני מרגיש כאילו אין טעם לחפש.

אין טעם לראות מישהי חמודה יושבת לה באיזו פינה חמודה של מסעדה חמודה ופשוט לשלוח פתק. לזרוק מילה. לסמן משהו. לחייך חיוך מבוייש. כל זאת נראה פשוט מיותר. אני מרגיש כאילו כל תחום או דבר בעצמי פגום ולא ניתן לתיקון, ולפיכך גם אין טעם לנסות. הרי אחרים יראו את אותם פגמים וירתעו.

מכוער, סגור, בלי שום היסטוריה של מערכת יחסים ארוכה הנראית לעין ודי כל דבר שתוכלו לתאר לעצמכם, אני מרגיש כאילו הכל יוצא בי בצורה הכי בוטה ומאיימת ומסלקת כל סיכוי שהוא לקשר עם מישהי. דווקא בגלל זה ובגלל התקופות הארוכות רחוק מהבית הפכתי את עולם האינטרנט למעין מקום מחבוא.

עם חשבון פייסבוק, טוויטר, גוגל+ ועוד שלל רשתות חברתיות שאפילו לא שמעתם על קיומן – בכולן אני חבר. בכולן אני משתמש בכדי לשמור על קשר עם האנשים היקרים לי ואפילו בהן יוצא לי להכיר אנשים חדשים ויקרים.

כל הרשתות החברתיות האלה שמאפשרות לכל אדם להסתתר מאחורי אותה נוחות ביתית ולעתים אף אנונימיות מאפשרת לשמור על פתיחות וקשר מסויים ומהווה מקום מסתור כשצריך לפרוק עול ולשתף. במיוחד פה, בטור הזה.

זה המקום היחיד בו אני מופיע באנונימיות מוחלטת (מטעמי ביטחון שדה, כפי שמצויין בכל טור. עמכם הסליחה, באמת, תאמינו לי שזה לא מבחירתי), ודווקא פה אני מרשה לעצמי לשתף את העולם בדברים שאפילו המשפחה שלי אינה יודעת עליי.

אני לא זוכר מאיזו חוברת קומיקס ראיתי את המשפט הבא (שכחתי לציין בפניכם, אני גם חנון חמוד שכזה בזמני הפנוי), אבל תמיד דואגים לספר בעולם הקומיקס בהקשר של גיבורי-על ש"מהמקום החשוך והאפל ביותר, שם מתגלה האור הגדול ביותר". וממש כך, מהמקום ממנו הכי לא ציפיתי – צצה תקווה.

בפייסבוק יש לי כמעט 1,000 חברים שאת כולם זכיתי להכיר ולפגוש באופן אישי, כולם לקחו חלק באחת המסגרות שעברתי בחיי, ביניהן בתי ספר או מקומות התנדבות או הצבא ועוד רבות אחרות. בטוויטר, המקום שגם בו אני מופיע בשמי המלא, יש לי כמעט 800 אנשים שעוקבים אחריי ומעוניינים לשמוע את מה שיש לי להגיד.

דווקא בעולם הדיגיטלי הזה, בעולם בו אנחנו מסתתרים מאחורי מחשב, זכיתי במשהו שלא דמיינתי שאזכה לו בעולם האמיתי: חום.

זכיתי להכרה. לתשומת לב מאנשים אחרים. ודווקא פה זכיתי לפגוש אנשים שמקשיבים למה שיש לי לומר ומרגישים קרובים אליי, דואגים לי, חשים צורך לעזור לי ולהיות שם בשבילי. ודווקא הם – אנשים שמעולם לא פגשתי ולא הייתי זוכה לפגוש לולא אותה רשת חברתית נידחת – דואגים לעזור ולעודד ולהיות שם בשבילי ולהראות ולהדגיש בפניי את החלקים הטובים שבי, החלקים היפים והאמיתיים שלי. כן, דווקא הם, כי יותר מכולם הם אלו שזוכים להיחשף לצד היותר אמיתי והפחות מבוייש שלי.

אז כן, מי מביניכם שהחל לקרוא את הטור שלי מראשית הקמתו וממשיך לקרוא אותו גם עכשיו, ברגעים אלו ממש, אני מתנצל. מתנצל על כך שלא זכיתי להיות אותו איש עם טיפת בטחון שיש לי עכשיו ושלא העזתי לעשות כלום.

אז אמנם עד היום לא אצתי רצתי לספר ולשתף בסיפורי גבורה בהם זכיתי במספרי טלפון או בנשיקה חלומית, אבל עזבו. נדמה לי שהיה שווה לחכות. דווקא עכשיו, תקופה יותר מדי ארוכה, נדמה שההארה הגיע אליי. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, לא?

• כפי שבוודאי יכולתם לנחש, הוריו של ד' העניקו לו יותר מאשר אות אחת כשנולד. עם זאת, מטעמי בטחון שדה - וגם מטעמי מעריצות נלהבות מדי - שמו יישאר שמו במערכת