אני יודע מה אתם חושבים. בטח אתם חושבים שאני חייל קטנטן בן 20, עולל צעיר שלא ראה שום זוועות מימיו ועוד לא התמודד עם איתני החיים שבחוץ. בינינו? אתם די צודקים.

אבל תרשו לי ללמד אתכם משהו שכן הספקתי ללמוד עד היום. בנצרות ישנם שבעה חטאים חמורים שלאדם אסור לבצע. ואחד מהם, קוראיי הנאמנים? קנאה. וכיהודי טוב – חטאתי.

חזרתי בסופ"ש הזה הביתה. אתם יודעים, חזרתי למקום הזה בו כל האקשן מתרחש. הלכתי לבית קפה אהוב שכבר הספקתי לקבוע עם ידידה ותיקה מבעוד מועד על ישיבה בו. ואז התחיל מטח השאלות הקבוע:

1) "איך עבר בצבא עכשיו, הספקת לישון?"

2) "היי החולצה הזאת חדשה, איפה קנית אותה?"

3) "מה עם חברה, ד'?! לעזאזל כבר, מה עם חברה?!?!?!?!"

במעין רוטציה מחשידה להפליא וחיבור שלא מהעולם הזה, נדמה שכל אדם שיוצא לי לפגוש שואל את השאלות הנ"ל. למעשה, רובם מתעלמים משאלות 1 ו-2 (איך אתם לא שמים לב שהחולצה חדשה?!) וישר שואלים אותי על זוגיות בחיי.

לא יודע אם זה מתוך רצון להתעלות על האכזריות הבלתי נלאית של הפולנייה הגדולה (להלן: אמא) בבית, אך זה קורה. והרבה. ואז שיחה בת שלוש שעות בבית קפה התמקדה כולה בשאלה האחרונה. איך זה קורה, למה זה קורה, מה אני עושה בנידון, למה אני עושה ככה ולא ככה. בסוף הודיתי שאין לה טעם אפילו לנסות ולדבר איתי על זה.

ספק אם מזל שמיימי ינוח דווקא עליי ויעזור לי בכל הנוגע ליחסים כאלו או אחרים. ואז זה קרה. רק בהתחלה של החופשה. שלוש שעות בלבד מאז שחזרתי הביתה באותו הבוקר, השיחה תפסה כיוון לכיוונה ולכיוון האקסים שלה. כל האקסים. ומה יכול בחור שכמותי לעשות? להקשיב כלפי חוץ וכלפי פנים לקנא. נורא. לקנא בכל אותם אקסים שהעזו, הצליחו והשיגו משהו בחייהם.

באותו הערב הגיע תורם של החבר'ה הוותיקים. נפגשתי עם החבר הכי טוב שלי ועם חבר נוסף (לא גלגל חמישי, להירגע) לצפות בסרט הרובוטריקים החדש. (רוצו בהמוניכם, האפקטים יהממו אתכם), ואז זה קרה. ראיתי את השחקנית הראשית, רוזי וויטלי-הנטיגטון והבנתי: אותה אני רוצה.

היא הורסת ברמות קשות, כאילו. אז הנה, רוזי, אני כאן. והנה, גם ממש עשיתי משהו בנידון. עכשיו כל מה שנותר לי לעשות זה לקוות שאת קוראת את זה. או קוראת עברית בכלל. או שיש לך זמן לקרוא. או שאחרי שתקראי את זה תעלי למטוס, תבואי למשרדי המערכת, תיכנסי לחדר של העורך (זה בסדר, יש לו חולשה לבלונדיניות. או לברונטיות. וגם לכאלה עם שיער שחור. בקיצור, זה לא יהיה קשה מדי) ותדרשי לדעת מי זה ד'.

כנראה שלא, אה? אבל היי, שלא תגידו שלא אמרתי מה אני רוצה. הנה, הבחורה הראשונה שאני מתחיל איתה מאז שהתחלתי לכתוב כאן.

בקיצור, אחרי בכי והתייפחות משותפץ מדוע רוזי לא נולדה עם שתי אחיות תאומות ומדוע זה בלתי אפשרי בשביל שלושתינו לזכות בה, עברנו לעשות את מה שבנים עושים ביום שישי בערב. לא, נו, לא תחרות גרעפסים. לשתות בירה.

התעדכנו בכל המי ומה אחד של השני (כי הא ודא זה כל כך שנה שעברה) והחלפנו חוויות מהצבא. אחרי כמה דקות הוא ביקש להתייעץ. התפלאתי ולא הבנתי על מה. ואז הוא התחיל: "ידידה מהצבא הזמינה אותי להצטרף אליה לאילת". אני לא אספר לכם אפילו את המשך הערב ומה שהרגשתי באותו רגע כי אז אני אפתח נטיות אובדניות חזקות והעורך היקר שלי יצטרך לעבוד שעות נוספות כדי למצוא לי מחליף. לא נעים, אתם יודעים.

יכול להרעיף עליכם עוד עשרות דוגמאות שהפכו את הסופ"ש הזה לחטא גדול בפני עצמו, אבל אני מעדיף שאתם הקוראים לא תצאו מדוכדכים מדי מהטור. כי בכל זאת, חייל חסר מזל אחד זה מספיק. אבל ממה שהספקתי ללמוד: הגיע הזמן בשבילי להתחיל לעבוד קצת יותר מהר. הרבה יותר מהר. דבר נוסף שלמדתי: אין כמו גולדסטאר בכדי להחליק קנאה החוצה. במילים אחרות, רוזי, קחי אותי. עכשיו, מסתבר, אני הרווק היחיד בחבורה.