שלוות החופש שיצאתי אליו מעולם לא הייתה סוערת יותר כמו בשלושת השבועות בהם ביליתי עם אמיר.

לכל אחד היו בשכבה לפחות שלושה ילדים ששמם אמיר. אבל אמיר שלי היה אחר. איראני.

את אמיר פגשתי בפאב בעיר חוף במזרח אוסטרליה, מהערים המנומנמות שמתעוררות לחיים בקיץ, שזה פברואר בשבילכם. בפאב הייתה תחרות סנוקר סוערת והפי-האוור על קנקן בירה.

עכשיו, אני שחקנית סנוקר גרועה, וקנקן בירה זה בכלל לא כוס התה השלי, אבל נשארתי בגלל האווירה ובגלל הקאברים שנערה בשיער ורוד עשתה לקרנבריז.

בצדק היסטורי מאוחר הזוג הישראלי הביס את הגרמנים סיבוב אחר סיבוב. עם זאת, חגיגות הניצחון תפסו כיוון של טעם רע, אז קמתי משם והתנגשתי בקנקן בירה שהיה מחובר לאצבעות שחומות מדהימות.

"Im so sorry", הוא אמר בסראונד מושלם.

הרמתי עיניים, בעל האצבעות ואני ציחקקנו.

הוא אמיר, אני רסל.

את כאן בבאק-פאקר? לא, אני באיזור של האוהלים.

שוב צחקוק.

במדרג המטיילים אלו עם האוהלים רוצים לחוות מקסימום טיול במינימום כסף, והוא ידע את זה, אז הוא הזמין אותי אליו לחדר. היה לו מבטא לא מוכר ועינים מדהימות. אז הלכתי איתו. לקח לי עשרים דקות להבין שמצאתי תאום נפש.

הוא בן 28, ובעשר שנים האחרונות הוא עבר עשרים מדינות. למה? כי ככה. לאיראן הוא לא יכול לחזור, המשפחה שלו תרצח אותו. אני פרשתי מהדת והשלמתי עם המשפחה שלי, אבל שם זה סיפור אחר לגמרי. אצלו חוסר הקבלה על זה שפרש מחיי הדת מתורגם לגזר דין מוות.

גילינו שאת אותן מנטרות אמרו הרבנים שלי והמטיפים שלו. הוא התחיל טיעון שחוק בדבר המצאותו של אל בורא עולם ואני השלמתי אותו. המוסלמים והיהודים הפונדמנטליסטים, מסתבר, מתהדרים באותו קו חשיבה. מצחיק לדעת, ובעצם קצת הגיוני.

רוצים עוד מרסל?

הוא סיפר על שאלות שהתעוררו ועל תשובות שלא סיפקו. כל כך הרבה קווים משיקים מצאנו בין מסלול החיים שלנו. התובנות שהגענו אליהם כאילו הועתקו זה לזה במדויק, והדרך הבודדה בה שנינו צעדנו, מעדנו וקמנו התרחשה במקביל במקומות שונים, באווירה אחרת ועם זאת כל כך דומה.

זה הזוי מדי בשביל להיות אמיתי, חשבתי בזמן שאהבנו מאוד אחרי חמש שעות שיחה. כבר לא היינו צריכים לדבר, ההבנה הייתה מוחלטת. ניד ראש שלו היה משפט שלם, ליטוף יד היה הבנה מוחלטת והזדהות. הבטן לא פרפרה, הלב לא דפק, התחושות היו אחרות לגמרי מהתאהבות. הדם זרם בחיוניות לא מוכרת כמו קיבל תוסף משמעותי.

שלושה שבועות בהם הנשמה שלי התחברה במדויק לזו שלו. שקע שלי בליטה שלו.

הלכנו ביחד קילומטרים על חופים לבנים, חולמים על עולם נטול דת וגבולות. הסכמנו שמלחמות על אדמה זה כל כך ימי-בניימי ותהינו איך, לעזאזל, אנשים מוכנים לחיות בשביל למות. איזו מטרה עשויה לקדש אובדן של הזדמנות חד פעמית לחיות, ולחיות בענק. איזה יצר משונה גורם לבני האדם לאסור על עצמם פינוקים שהחיים מציעים.

חיינו ביחד על זמן שאול. לאמיר הייתה את הפריווילגיה - ובעצם את האילוץ - להמשיך בנדודיו. מסוכן מדי בשבילו להשאר במקום אחד. המשפחה שלו לא התגברה על העלבון, ונקמתם תהיה אדומה. הוא לא ראה בכך סבל או הכרח. להיפך, הוא אהב את אורח החיים שלו.

אמיר שלי, אוטודידקט גאון שכמותו, שלט לחלוטין בכתביהם של קאנט ופילוסופים גרמנים נוספים. הוא גם הרוויח כסף לא רע מכתיבת מאמרים בשם בדוי בכתב עת לונדוני.

איך הוא כתב? אני לא יודעת, מעולם לא קראתי את מאמריו. רמת הכתיבה שלו באנגלית הייתה הרבה מעבר לזו שלי. גם את האנגלית, כמו את הפיזיקה, הוא למד לבד. גם את התנ"ך. תאוות ידע עצומה יש לו, והרבה זמן לקרוא ולדעת.

לא דיברנו על היום בו הוא יארוז את הבגדים, הספרים והדרכון האנגלי שלו ויסע ליעד הבא. ברור וידוע שמפגש האיחוד שלנו יסתיים כמו מוות. סוף סופי ללא אפשרות לחזרה. אין שום סיכוי בעולם שנוכל להיות ביחד.

בלילות הארוכים בהם נצמדתי לגוף שחום ומדהים ובתוכו העתק שלי, מלטפת את ידו והוא מקריא לי שירים של דילן, לא חלפה בי ולו לרגע המחשבה על היום בו גופי שוב ייחצה לשניים ואני אשוב לטיול התפרני שלי והוא ימשיך לנדוד בעולם ולהחכים מספרים וחוויות.

השהות איתו הייתה נצח, אבל נצח טוב. כאילו נתיב החיים שלי הוצא לשלושה שבועות מנתיבו ונחתך ליקום אחר בו השלם היה תואם את סך חלקיו. וביום רביעי אחד, שלושה שבועות ויום מאז שהתזתי עליו קצף בירה, הוא נשק לי בפעם האחרונה. התחנה הבאה: פיליפינים. הוא נוסע לגלוש, ומשם הוא לא יודע לאן. בטח ידע כשיהיה שם.

נתתי לו כתובת במלבורן, אם יזדמן לו לשלוח לי אות חיים. לא נמרחנו במילות פרידה. התחבקנו חיבוק ארוך והוא נסע.

חמישה חודשים אחר כך קיבלתי גלויה נטולת שם וכתובת, פעם ראשונה שראיתי את כתב ידו, אנגלית מסולסלת כמעט מצויירת. "אני בלונדון עד ינואר, אשמח אם בדרך חזרה לישראל תעברי אצלי. אוהב לך". .‬הלב שלי דפק. מיד נכנסתי לאתר צ'יפ פלייט לחפש טיסה ללונדון. התכוננתי , התרגשתי וזה לא יצא. זה מה שקורה כשהחיים מתנגשים עם הפנטזיה.

אין לי מושג מה קורה איתו היום, ואני חושבת עליו רק לפעמים.