"אני שואלת את החברים שלי 'למה האקס שלי לא התקשר אלי? למה אף אחד לא מחזר אחרי?'. הם אומרים לי שזה בטח כי אני מאיימת עליהם, בגלל הפרסום. לא יודעת, אולי זה הקרקס שמסביב, כי אני פשוט לא יכולה להאמין שמישהו ימצא אותי מאיימת". כך אמה ווטסון, היא הרמיוני גריינג'ר, ידידתו המלומדת והאנאלית של הארי פוטר, בראיון קורע לב שבו היא מתאוננת על חיי האהבה שלה. או, יותר נכון על העבודה שהם לא קיימים.

נשמע לכם מוכר? חוץ מהעניין של הפרסום הבינלאומי, כאילו.

אם אני זוכרת נכון, 21 זה הגיל הזה שהכל בו עדיין חדש יחסית, שגברים ונשים עוד ממש מתלהבים אחד מהשני ולא מגיעים לכל מפגש עם מטענים רגשיים של מערכות יחסים כושלות ופרידות אכזריות. ובכל זאת היא נשמעת די סובלת, אמה ווטסון החמודה.

כאילו שזה לא מספיק, השמועה רוחשת שווטסון נשרה מהלימודים בקולג' היוקרתי "בראון" כי סבלה מבריונות, אם כי לדבריה, מדובר בשטויות: "נראה לכם שהייתי עוזבת את הקולג' בגלל שמישהו צעק לי במסדרון- עשר נקודות לבית גריפינדור?", תהתה בראיון. "תאמינו לי שסבלתי הרבה יותר גרוע מזה, ולעזוב בגלל זה היה פתטי. פשוט קיבלתי על עצמי את הגזירה, שכנראה במעמד שלי ובסגנון החיים שאני מנהלת זה פשוט לא מתאים. הלימודים היו הנסיון שלי לחפש קצת נורמליות".

תגידו, כל בנות ה-21 באשר הן, 21 זה לא הגיל הזה שבו יש עדיין, אה, איך קוראים לזה? אופטימיות?

רוצים עוד פרשנויות?

אז זהו, שזה כנראה היה גיל 21 שלי. אני, לשמחתי, עברתי את גיל התבגרות באייטיז, שחוץ מהכיעור העקרוני היתה תקופה נחמדה ותמימה.

היום, בגיל 21 לבחורה יש ניסיון מיני של עשרה פרטנרים לפחות, היא כבר יצאה בערך לכמה עשרות דייטים, היה או יש או יהיה לה ממש בקרוב מנוי באחד מהשירותים האינטרנטיים המשדכים, וזה בנוסף להצעות המגונות היומיות בפייסבוק.

למעשה, כיום רמת הידע של בחורה בת 21 בסקס שווה לרמת הידע של אישה בת חמישים, ואף עולה עליו, בהרבה מקרים.

לא נעים לי להגיד, אמה היקרה, אבל מה שעובר עלייך זה הכל, כנראה, חוץ מחריג. יחסית לבנות גילך ולתקופה שבה את חיה, קיבלת את מה שביקשת- את נורמלית לגמרי. אפילו קלישאתית. ובל נשכח, מפונקת.

כן, מפונקת. רוב הבחורות בנות ה-21 מבלות את חצי מזמנן בהמתנה לטלפון ממחזר כלשהו. אה, כן, ואין בחורה - בת 21 או שישים, זה לא משנה - שלא מתבכיינת על האקס שלה. ומה הן תשובות העידוד הכי שגורות בעולם? "הוא מפחד" ו"את כנראה מאיימת עליו".

אז עזבת את בראון. מה קרה? סטיסטית, אחד מתוך חמישה עוזבים את הקולג'. ולא במטוס פרטי.

אז את קצת בבאסה, מה קרה? רמת האושר שלך אינה מספקת אותך? תצטרפי למועדון, אמה ווטסון היקרה, והכוונה היא למועדון שמונה 18 מליון אנשים די מדוכאים רק בטווח הגילאים שלך ורק בארה"ב.

רצית נורמליות? קיבלת. ככה זה. אלה החיים. וקחי הרבה אויר, חמודה שלי, ויח איתך שתיקח גם אוויר כל מי שחגגה לא מזמן 20 ובטוחה שהיא תישאר לבד כל החיים. פה זה לא הוגוורטס. צפויים לך עוד עשרות אלפי שינויי מצב רוח - שמונים אחוז מהם בגלל סיבות הורמונליות - ויש לך עוד שנים רבות להתבכיין על אקסים, שרובם יהיו הרבה פחות נחמדים ושווים מרון ויזלי. אבל ראבאק, בחורה, קצת פרופורציות.

אבל על מה אני מדברת, מבקשת לשמור על פרופורציות בגיל 21. זה כל כך אופייני לגיל שזה עצוב. אתן אמנם מתנהגות בנות 30, אבל יש לכן עדיין זמן. עם זאת, הרי מסר לכל בנות בעשרים באשר הן: זה שאתן מתאפרות כמו בנות שלושים ומזדיינות כמו בנות שלושים לא אומר שאתן גם צריכות להיות לחוצות כמו שלושים.

בכלל, תפסיו ללכת שולל אחרי ההצגה של עצמכן. אתן רק עושות את עצמכן יותר מבוגרות ממה שאתן, אבל תזכרו: זו רק הצגה. אתן עדיין, גם אם אתן נורא נורא נורא נורא רוצות להיות מבוגרות עם משכנתא ובעל, רק ילדות.

שום דבר עוד לא הרה גורל גם אם קוראים לך אמה וגם אם קוראים לך שירלי או מיכל. למעשה, יש 99 אחוז שמערכת יחסים שמתחילה בגיל 20 לא תוביל לחתונה. האמת היא שאם זה יצליח זה יהיה חריג.

גילאי העשרים זה הזמן להיות קלילים. וגם, אם כבר מדברים על זה, זה הזמן לשנות את הדפוסים החברתיים וא לא מתחילים אתכן, תתחילו אתן עם גברים. תרגלו את שריר הדחייה, זה יעשה לכן רק טוב.

ואמה? נו, תחשבי על זה ככה, הגברת ווטסון: כולנו סובלות מאותם דברים. רק שאנחנו פחות עשירות, פחות מפורסמות וחלקנו גם הרבה יותר זקנות.

כשאצלך שבוע האופנה, אצלנו שבוע הספר. לך יש "אקספרליאמוס" ולנו יש מקסימום אקס בשם עמוס. אז לכי, לכי שחקי קווידיצ' ב-Wii. כל החיים עוד לפנייך, זה יהיה רעיון לא רע בכלל להנות מהם.