קשה לי לכתוב את הטורים.
אני אמור לכתוב פה על חיי, ובכל טור נמנע מלפתוח את הסיפור המלא. במקום זה אני מתייחס, כל פעם קצת, לסרט האימה "הכל אודות הקלגס", שהיה, לצערי, חלק מאוד משמעותי מחיי.
לצערי, אגב, לא בגלל שאני מתחרט שהכרתי אותו. בכלל לא. אני אומר לצערי רק בגלל כמות הצער שהסיפור הזה הביא לי.
למעשה, לא פתחתי את זה כאן בעיקר בגלל סיבה אחת: הקלגס סובל מתסמונת "פיטר פן", סינדרום חמור הגורם ללוקים בו לעוף על עצמם. הקלגס נמצא בשלב המתקדם ביותר של המחלה בה הוא עוד מסוגל לחשוב שהוא הגרסה הישראלית למיסטר ביג. אבל די, כבר לא אכפת לי מה הוא חושב. אה, ואם הוא קורא את הטור הזה , אז הגיע הזמן שהוא ידע מה אני חושב.
רוצים עוד משחר?
הכרתי אותו לפני כמעט שנה, באתר אינטרנט. הסתכלתי בכרטיס שלו כמה חודשים טובים, אבל לא פניתי אליו. הוא לגמרי לא הטיפוס שלי, בטח לא זה שאני אחפש בבית בושת כמו אתר אינטרנט.
בסוף פניתי. משהו בכרטיס השבלוני שלו בכל זאת עורר את סקרנותי. בכל זאת, אם גבר מקריח שכדי להיראות בגיל השקרי שהוא נקב בכרטיס צריך מגהץ אדים בפנים או משהו כותב על עצמו שהוא נראה מצויין. חייב להיות שם משהו מעניין. ניחשתי שאו שיש לו בעיה במודעות עצמית, או שיש לו זין גדול. אני הימרתי על הזין. בסוף הסתבר שכל התשובות נכונות.
נפגשנו אצלו בדירה. עישנתי שלוש סיגריות בשרשרת לפני שעליתי אליו. משום מה נכנסתי ללחץ לפני הפגישה איתו. כשבסוף עליתי עם פה מסריח מסיגריות כמו של רכזת שכבה בעמ"ל הוא פתח את הדלת של דירת הגג שלו, ואני נפלתי.
הוא היה כל כך סקסי, עם חיוך כובש. התאורה הייתה רומנטית, הוא לבש מכנס פשתן לבן וגופיה שחשפה שרירים מעשה ידי מאמן כושר פרטי. אבל העיניים, הן תפסו אותי. זה יישמע אולי כמו משהו מרומן רומנטי של דניאל סטיל, אבל היה בהן משהו מכשף.
בלי הקדמות הוא נישק אותי נשיקה מדהימה, ארוכה, מלאת רגש, מתעלם מהעובדה שיש לי טעם של מאפרה. התמסרתי לחלוטין, מרגיש שאני עף מהמקום.
אבל זה לא אני עפתי, אלא השערות שלי . הוא משך את השיער שלי לאחור,החיוך על פניו נישאר, אבל המבט בעיניים השתנה, הפך להיות קר. "מעכשו אתה שלי", הוא אמר. "אתה פונה אלי רק בתואר 'אדוני'".
הבטתי בו בתדהמה, חצי ממני רצה לשאול אותו ''מה זה החרא הזה? מה, נסעתי בזמן לאיזה כפר פיאודלי? כולה מכיר אותך שניה ורבע''.
אבל החצי השני שלי היה מהופנט והלך אחריו לחדר השינה.הוא התחיל לחלק הוראות, כמו רס"ר שקיבל משלוח של גו'בניקים. מילאתי אותן, אבל הראש שלי היה במקום אחר.
קול פנימי אמר לי "תברח, שחר, זה יהיה הסוף שלך". כנראה שהקול דיבר בקול רם, כי הקלגס עצר, תקע בי את מבט הלייזר שלו ואמר בטון רגוע: "שתי אפשרויות. או שעוצרים כאן וממשיכים בפעם הבאה, או שאתה מפסיק לחשוב והולכים עד הסוף".
האמת? הרשים אותי. תבינו, גבר חרמן שמצליח להיות כל כך רגוע בזמן שהסקס הפוטנציאלי שלו מדגמן מיניות של קוביה הונגרית זוכה לנקודות אצלי תמיד. "מצטער", הסתכלתי לקלגס בעיניים, "אני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב".
האמת? מה ששיגע אותי זה דווקא למה הוא התפשט לגמרי ונשאר עם הכובע בייסבול על הראש. "למה אתה עם הכובע על הראש?", שאלתי אותו.
הוא הוריד אותו בביישנות, ואז הופיע אויב הציבור מספר אחד: החיוך הארור הזה, שיפיל אותי כל פעם מחדש. אין דבר סקסי יותר ממאצ'ו שמחייך כמו ילד קטן שנתפס באמצע תעלול. הוא ניסה לסדר את השיער שלו, לטשטש את המפרצים. חייכתי, שמתי את הכובע בצד, נישקתי כל קרחת קטנה. "ככה אתה הרבה יותר סקסי", אמרתי לו.
לימים אני אבין שבלי הכובע הזה הוא פשוט לא יכול להתקיים. הוא חייב להסתתר מאחורי חפצים, אנשים, או פוזות.
יומן נשא
עלינו לגג, שכבנו ערומים עם כוסות ויסקי, והתחלנו לדבר. איכשהו השיחה התגלגלה, ואז הוא שאל אותי "אתה נשא?".
הפאניקה עלתה לי למוח. רציתי להגיד לו קודם, אבל נסחפתי אחרי הנשיקה והאווירה. אין זמן נכון לבשר למישהו שיש לך איידס.
נשמתי נשימה ארוכה של האוויר הקריר , הישרתי מבט ועניתי בפשטות" כן". התגובה שלו היא משהו שאני לעולם לא אשכח.
זו התגובה האידיאלית שתמיד רציתי לקבל. הוא חייך המשיך בשיחה כאילו כלום. הגבר הראשון שפשוט עזב אותי במנוחה והתנהג אלי כאחד האדם. שכבנו ארבע פעמים באתו הלילה - תירגעו, עם קונדום - והוא בריא לגמרי. זה היה הסקס הטוב בחיי, הגעתי לשיאים חדשים.
הוא חרג ממנהגו והציע לי להישאר לישון. נכנסנו למיטה, אז הוא חיבק אותי ואמר ברכות: "אתה בחור מאוד מיוחד".
ישנתי כל כך טוב באותו לילה. למחרת יצאתי מרחף כמו מרילין מונרו מהדירה שלו. בדרך לסופר פארם, לקנות עזרת ערכה ראשונה, לא ידעתי אז שאני הולך לחטוף עוד הרבה מכות בזמן הקרוב.
