שואלים אותי, שואלת את עצמי, מתי ואיך?

אין לי תשובה. לא התעוררתי בבוקר אחד וראיתי פתק ששמה לי פיית השיניים מתחת לכרית ובו כתוב בכתב קירילי "החיים שלך עד עכשיו היו בולשיט אחד גדול. קחי לך כיכר לחם, חומוס, מלפפון חמוץ, מים מינרלים ודוכיפת וצאי מהבועה ההזויה שאת חיה בה. ויהיה בסדר, עליי". קשקוש חתימה.

אז לא. עברתי מספר רב של תחנות בדרך עד שהבנתי שבראשית ברא האדם את האלוהים.

רוצים עוד מרסל?

כנסו רגע לסיטואציה. יש לכם אבא. אבא שלכם גדול, חכם מאוד, חזק וכל יכול.

אבא שלכם טוב אליכם, אתם משתדלים להיות טובים אליו, הוא מצ'פר אתכם יפה ואתם מצדכם מודים לו כל הזמן לפחות שלוש פעמים ביום. אז נכון, הוא מעניש מדי פעם, אבל אתם יודעים שהוא רוצה בטובתכם. מקרי מזל שקורים לכם כמו להינצל מתאונת דרכים, להספיק את האוטובוס או למצוא שירותים ציבוריים על הדרך מוגדרים כ"השגחה פרטית".

מקרים טראגיים כמו אובדן חיים צעירים או כוויה רצינית הם "הכל לטובה".

בערך בגיל 19, כמו בסרט החוש השישי, אתם קולטים שהאבא הזה קיים אצלכם בדמיון.

הוא לא באמת. הוא סיפור. סיפור טוב, מלא יצירתיות, עתיק וממוסד אבל רק סיפור, דמיון, מחשבה שהשץרשה ותו לא. כמה זמן יקח לכם להטמיע את המחשבה הזו?

הרבה יותר מ-45 דקות. תאמינו לי.

עם חברים כאלה

עזבתי את אורח החיים החרדי כי הוא נראה לי סילוף אכזרי מדי ליהדות האמיתית ופניתי לאלטרנטיבות. זירעוני הכפירה כבר רצו חזק בדם, חיפשו את הביצית שתפרה אותו לאתאיזם, התובנה שהגעתי אליה בסופו של דבר. אבל זה היה הריון של פילה, אם לא כפול מכך.

מצאתי אלטרנטיבה מגניבה, קהילה קטנה בירושלים. הם חובשי כיפה וככל שקוטר הכיפה ענק יותר והכיתוב עליה יצירתי יותר, המאגניבות משתדרגת ביחס ישיר.

הבנות לובשות מכנסים ורוקדות עם ספר תורה ב"שמחת תורה".

בנים ובנות מטיילים ביחד, המתח המיני מוחבא מתחת לידידות חברית שיווניות. שותים ביחד בירה ב"מייקס פלייס" ואת שבת המלכה מקדמים בג'וינט ארוך במיוחד, עונג שבת. אין כמו ריקודים סוערים אחרי התפילה כדי לקבל את המלכה השבועית בכבוד הראוי לה. אחרי ההבדלה מדליקים עוד אחד כדי להתחיל את השבוע בראש טוב. הקפדה על המצוות היא בדיוק כמו בציווי המפורש, בלי הכבדות מיותרות ובלי חומרות הזויות.

קסם לי.

נאמר זאת כך: אם אתם לא יודעים מי אלה, אנחנו לא רוצים לספר לכם (צילום: gettyimages)
נאמר זאת כך: אם אתם לא יודעים מי אלה, אנחנו לא רוצים לספר לכם (צילום: gettyimages)

ראינו סרטים גסים, קיללנו בחופשיות, שרנו LET IT BE ושמירת הנגיעה עליה חונכתי לשמור בקפדנות התחלפה בצ'פחות הדדיות ונגיעות בציצים בצחוק.

וואלה, מצאתי דרך. אוהבת את אלוהים (מותר לקרוא לו אלוהים, כי מה זה השטויות האלה, אלוהים הוא לא ילד קטן שזקוק לשמות חיבה כדי לא להתרגז), לא מוגבלת במסגרת, שקלתי לימודי קולנוע ב"מעלה" והחיים חייכו אליי

.

שנתיים השתייכתי לקומונה הזו. קראנו לעצמנו Friends על שמה של הסדרה הקלילה ההיא שהכרנו בע"פ. אני הייתי פיבי. אלא מה?

עודדנו את הבנים במשחקי פוטבול והם מצידם פרגנו לנו על דייטים מוצלחים ובגדים מחמיאים. דלתות הבתים תמיד היו פתוחות. כמו הביצה הידועה בקטמון, רק בשכונת נחלאות וחבר'ה הרבה יותר סטלנים, מוזיקאים, שוחרי חופש ותוכניות לשינוי העולם תוך כדי גילויים חדשים לדפיקת ראש מוחלטת. נשיקות העברת עשן מריחואנה, הכנת באנג מכל דומם ומיזמוזים לא מחייבים לעת מצוא.

באותו זמן אני הקפדתי לא להיות נשית ומושכת. פחדתי כנראה מדרך הבינים הזו.

קרחת, מכאן ומכאן

בליל סטלה מעורבבת באלכוהול הרעיל ההוא אבסנט, התקרחתי. בסכין אפס, כי לא היה משהו אחר. נראיתי כמו ירח באמצע החודש (העברי, בורים) עד כדי פינוי המושב באוטובוס כי מסכנה הילדה, חולת סרטן. (היו לי גבות עבותות, אידיוטים). כשהשיער הניץ אניצי קיפוד ראשוניים צבעתי אותו בירוק, כהזדהות עם ראש הדשא שטיפחתי בקנאות.

פירסנגתי את עצמי בכל מקום והתלבשתי וינטאג' לפני שההיפסטרים החליטו שזה הכי לא סחי להתלבש בבגדי סבתא לא קשורים. לא פלא שהתיירים הרבים שפקדו כל יום את שכונת נחלאות צילמו אותי כמסמלת את רוח המקום.

קינאתי לעצמאות שלי. את הדירות הרבות שהחלפתי העברתי לבד. יום חופש מהעבודה, פילוח הירואי של עגלת סופר מרמי לוי והעברת חפציי מרחוב "באר שבע" ל"רמה" ל"ניסים בכר" ועוד שאני לא זוכרת. שש דירות בשנתיים, יש יותר סימבולי מזה שלא הרגשתי במקום בשום מקום?

נאמר זאת כך: אם לא ידעתם מי הקודמים ואתם גם לא יודעים מי אלה, אנחנו ממליצים על עזרת צפייה מקצועית בטלוויזיה (צילום: gettyimages)
נאמר זאת כך: אם לא ידעתם מי הקודמים ואתם גם לא יודעים מי אלה, אנחנו ממליצים על עזרת צפייה מקצועית בטלוויזיה (צילום: gettyimages)

כי לצד תחושת הכיף שבגילוי שאפשר יהדות גם אחרת, הזירעונים המשיכו לשעוט לי בדם.

מצאתי זמן להתנחלות בספריית ז'ראר בכר, לקרוא שפינוזה, ליבוביץ' ודיקנס. השיחות שניהלתי עם החברים כבר לא נשאו אופי קליל של החלפת שמות דילרים והייף הלא נורמלי במסיבות פרטיות. אז גיליתי שכמו החרדים, יש להם את תקרת הזכוכית. האקסיומה שעליה הם לא מוכנים לחשוב או לפתוח לדיון. נוח ובריא להם להאמין. לא לדעת. להאמין.

החבורה שלנו התפצלה. מתחת לפני השטח היצרים פיכו את עצמם לדעת. כמה מהחבר'ה התחתנו ביניהם, זוגות זוגות עזבו את השכונה והתברגנו להם. הוויריד'ס האמיתיים נשארו באותו מקום, עם אותם באנגים, ואהבת השם.

פאקינג עברו שבע שנים, והם עדין משוכנעים שהם ישנו את העולם עם המוזיקה הבועטת שהם מייצרים בעינים אדומות וטקסטים נוגעים.

עם התפרקות הקבוצה אני נטיתי לשינוי תובנות וסגנון לבוש. נותרתי בלי חברים, עם משפחה מתנכרת (בשלב ההוא), אבדן אמונה והכרה בעליונות החשיבה העצמאית. אחרי הכל אלוהים הטוב והמטיב הוא זה שהעניק לי שכל.