לפני שלושה ימים נפל דבר בארצות הברית. לא רק שנפל דבר, הוא גם עשה חתיכת רעש בדרך למטה. ריק וולץ, הנשיא ומנהל קבוצת הפיניקס סאנס בליגת הנ.ב.א (ליגת הכדורסל הבכירה של אמריקה, כן?), החליט לפתוח את דלת הארון המפחידה מכולם ולהכריז באופן רשמי בעיתון הניו יורק טיימס: אני הומו. הוא רק לא שיער כמה שלדים יצאו מהארון הזה יחד איתו.
הכתבה, כצפוי, חוללה סערה של ממש באמריקה הצפונית. "זו אחת מהתעשיות האחרונות בארצות הברית שבה נושא ההומוסקסואליות הוא טאבו מוחלט", אמר וולץ בן ה-58 בראיון, ולא ידע - ואולי כן - שמעתה ידברו על הנושא הזה יותר מאשר שדיברו עליו בכל חמישים השנים האחרונות.
ההכרזה הזו, צריך להבין, היא פצצה של ממש. אמריקה אולי נתפסת כנאורה מבחוץ - ובמחוזות מסויימים כמו סן פרנסיסקו או ניו יורק היא אכן כן - אבל מדובר, בל נשכח, במדינה שמרנית ודתית שערכי המשפחה המסורתיים בה הם מעל הכל. הספורט האמריקאי, שקשור באופן הדוק לגבריות האמריקאית ומסמל אותה יותר מכל, הוא גייז קליר.
מתקדמת ככל שתהיה, מעולם לא שמעה ארצות הברית על שחקן כדורסל, כדורגל, פוטבול, בייסבול, הוקי או מתאבק שיצא מהארון בפומבי. גם שאר העולם, יש לציין, על שלל הליגות המקומיות שלו, לא ממש שמע. איש גם לא טרח לדבר על זה. השאלה אם יש הומואים בספורט - האמריקאי בפרט, והעולמי בכלל - מעולם לא הונחה על השולחן, במיוחד בגלל שלאוהדי הספורט התשובה הייתה ברורה מאליה: מה פתאום. ספורט הוא מקצוע של "גברים אמיתיים".
הארונית והרוכל
למעשה, התשובה עד כדי כך מובנת מאליה, עד שקובי בראיינט - שחקן הלוס אנג'לס הלייקרס, הפנים הרשמיות של הליגה והשחקן הטוב והמשמעותי ביותר בה מאז מייקל ג'ורדן האגדי - הרשה לעצמו לקלל את שופטי המשחק בסדרת הפלייאוף מול דאלאס לפני כמה ימים וכינה אותם "מתרוממים", ובתמורה איש אפילו לא הרים גבה. גברים אמיתיים, יודעים באמריקה, עושים את כל הדברים הנכונים. הומואים, כך באמריקה, עושים את כל הדברים הלא נכונים בספורט.
"זו חתיכת פצצה", מסביר אוריאל דסקל, עורך מדור הספורט של "כלכליסט". "וולץ הוא לא ההומו הראשון בספורט, אבל הוא כן הראשון שעושה את זה כסטייטמנט, כהצהרה, כדי להגיד שיש גם כאלה, כדי לעורר מודעות. זה מהלך מאוד משמעותי. הספורט - העולמי, לא רק האמריקאי - זה המקום היחיד שבו להיות גיי זה לא בסדר. בתיאטרון זה בסדר, במוזיקה זה בסדר, בספרות זה בסדר, אבל בספורט? לא. בכל מקום כן, ובספורט נשאר הטאבו.זה כוכב ליברלי ענק בשמיים קונסרבטיביים".
"בכל מה שנוגע להומואים", מסביר איש הספורט, החדשות ובעל הבלוג פופטארטס, אפי טריגר, "אין הרבה הבדלים בין האמריקאים לישראלים לאירופאים. זו זירה עמוסת טסטוסטרון, עם דברים שהם על גבול האינטימיים בין השחקנים, ולכן ההומופוביה גדולה יותר. מדובר בפריצת דרך ואירוע ראשוני, אבל אני מתקשה לראות את שחקני הכדורסל והכדורגל הפעילים עולים על הגל ויוצאים גם הם מהארון. אין ספק שמדובר במישהו שהציב את עצמו לפני המחנה ומוכן לחטוף את האש, אבל אני לא ממש בטוח שישושו להצטרף אליו".
למה לא, בעצם?
"תחשוב על הדברים הכי פרימיטיביים. האנשים האלה מתקלחים ביחד, הם מוקפים במעריצות, אפילו השמירה האישית בין שחקן לשחקן יריב היא צמוד וכוללת המון מגע גופני. מדובר גם, על פי רוב, בשחקנים שמגיעים מבתים הרוסים או משכבות סוציו אקונומיות נמוכות, והספורט המקצועני הוא דרך של הכדורסלנים שם, כמו של הכדורגלנים בארץ, אגב, לצאת מהגטו. לכן הליך המחשבה שלהם הוא קצת יותר נבער משל אנשים שזכו להשכלה יותר גבוהה. יציאה מהארון היא לא דבר שכיח בספורט, וכל אירוע שכזה, על אחת כמה וכמה כשמדובר במנהל קבוצה, זוכה להרבה מאוד הדים תקשורתיים".
עשרות אלפי ספורטאים מקצוענים יש בעולם. סטטיסטית, לא יהיה מופרך מדי להניח שאחד מהם - אולי, מי יודע, אפילו יותר - הוא הומו. ובכל זאת, אין סיכוי שתשמעו עליו. ממרום גילו ומעמדו וולץ יכול להרשות לעצמו את הפריביגליה - הקשה והאמיצה, אין ספק - להודיע שהוא גיי ולהתמודד עם התוצאות. לספורטאים - בגלל המעמד, בגלל האוהדים, בגלל הספונסרים - עדיין יהיה הרבה יותר קשה.
ואם בארצות הברית הם לא מוכנים לצאת, עד כמה הסיכוי שנראה מישהו מהספורטאים שלנו יוצא מהארון? "בארץ יש כדורגלנים הומואים בטוח", מצהיר דסקל. "אני אומר את זה בוודאות מוחלטת. מתי הם יצאו מהארון? אומרים שבארץ הכל מגיע עשרים שנה באיחור, לא? אבל האמת היא, שאני לא בטוח שהם יצאו משם בכלל".
"שחקנים שהם גייז לא צריכים לפחד", אומר טל ברודי, כדורסלן העבר האגדי של מכבי תל אביב והספורטאי היחיד - בהווה ובעבר - שהסכימו להתראיין לכתבה בנושא הזה. "הנושא הזה הוא חדש יחסית באופן ציבורי. עכשיו, בגלל ממשל אובאמה, הנושא קצת פתוח יותר, אבל זה עדיין לא נושא שקל לדבר עליו. אני חייב להודות שאני, כשחקן, מעולם לא התעסקתי בזה. זה לא עניין אותי. אני לא חושב שאי פעם הייתה סיטואציה שקבוצה או שחקנים יריבים העסיקו את עצמם במחשבה אם מישהו כזה או אחר הוא גיי".
ובכל זאת שחקנים מפחדים לצאת מהארון.
"אף שחקן לא מסתכל על זה ולא הסתכל על זה. טוב, אולי לא אף אחד, אבל לשחקנים האחרים לא יהיה אכפת. מה אכפת לי אם למישהו יש עדיפות כזו או עדיפות כזו? אם הוא שחקן והוא שחקן טוב, אני לא חושב שתהיה בעייה. אני גם לא חושב שזה היה מפריע לקהל או לשחקנים האחרים. האמת היא שהקהל הוא סימן השאלה היחיד. יש אזורים שלא יקבלו את זה. אבל מי שיקבעו יהיו השחקנים. אם השחקנים האחרים יקבלו את זה ולא יעשו עניין והשחקן ימשיך להיות חלק מהקבוצה, הכל יסתדר".
אפי טריגר: "אם יהיו מישהו כזה בארץ זה יצטרך להיות מישהו מאוד אמיץ. קל להיזכר באיציק זוהר, שדיברו עליו כמטרוסקסואל הראשון, ואז ליהקו אותו לסדרה 'פעם בחיים' לישון בבית של קוקסינלים. הוא ברח. הוא פשוט ברח"
"לפני שבוע יצא מהארון אנטון הייסן, שחקן כדורגל בן 20 מהליגה השוודית השנייה, והפך לכדורגלן הגיי המוצהר הראשון, ככה שיש תקווה", מסביר דסקל. "אגב, על המהלך הזה הוא קיבל 15,000 לייקים בדף המעריצים שלו בפייסבוק. עכשיו, אני לא מכיר שום שחקן שוודי - או בעולם, בכלל, לצורך העניין - שמשחק בליגה שנייה ויש לו כזו כמות של לייקים, אז אולי זה צריך ללמד אותנו משהו. עם יד על הלב? אם שחקן יקלע 23 נקודות למשחק ויוריד עשרה ריבאונדים וימסור חמישה אסיסטים, אז לאף אחד לא יהיה אכפת אם הוא גיי".
"אין סיכוי", אומר טריגר. "שחקנים שיצאו מהארון, גם אחרי וולץ, יתקלו בהרבה מאוד שחקנים שיעשו להם פרצופים. ואם לא הם יש את האלמנט של האוהדים, ככה שזו בהחלט בעיה. באמריקה 50 אחוז מהאוכלוסיה הם סופר שמרנים, ולא רק זה, האוכלוסיה הזו מחזיקה המון כסף בידיים שלה, ואז כל השוק הזה סגור מבחינת פרסומות או חסויות. בעידן שבו שחקנים בכל העולם מרוויחים מפרסומות יותר מהמשחק עצמו, פשוט אין סיכוי שזה יקרה".
אז אתה לא אופטימי.
"אם שחקנים יצאו מהארון הם יהיו בודדים, זה בטח לא יהיה גל. הפרימיטיביות תישמר. הרי המכנה המשותף של הספורט זה הפרימיטיביות והנבערות והגבריות הישנה. האינטימיות הכל כך גדולה שבה נמצאים השחקנים הגברים בכל ענף, יחד עם כל התרבות של המעודדות והמעריצות, יהיה מאוד קשה לפרוץ את המעגל הזה ואחרי זה שיתייחסו אליך כרגיל. צריך לומר את האמת: אם אתה רוצה להיות כוכב, כדאי לך להישאר בארון".
בקיצור, לא לחכות לקרוא את הכתבה על הספורטאי הגיי הישראלי הראשון
"אם יהיה מישהו כזה הוא יצטרך להיות מישהו מאוד אמיץ שלא אכפת לו להיפגע חברתית או כלכלית. אולי כדורגלן עבר, או מישהו שלא נמצא במילייה הזה. זה מצריך כל כך הרבה תכונות שקשה לי לראות אותן בבן אדם אחד. הנה, קח את איציק זוהר, שדיברו עליו כמטרוסקסואל הראשון. ליהקו אותו לסדרה 'פעם בחיים' יחד עם קופמן, ולקחו אותו לישון בבית של קוקסינלים. הוא השאיר שם את רון קופמן וברח. הוא פשוט ברח. אז מה, אתה באמת חושב שבארץ יש לזה סיכוי? השחקנים מחוייבים לשמור על הדימוי הזה והם חוששים. זה מעוז הגבריות האחרון. והוא לא יישבר כל כך מהר".
